אכזבה היא פונקציה של מידת ההשקעה. מי מכם שהשקיע מאוד וזכה לתוצאות נמוכות, מאוכזב. מי מכם שלא השקיע וזכה לתוצאות נמוכות, אינו מופתע. ייתכן שמדוכדך, אבל לא מתוסכל. הוא אינו רואה בתוצאה משהו בלתי צפוי. אבל בל נטעה, אף אחד אינו רוצה לקבל ציונים נמוכים. מי מכם שהישגיו אינם משביעי רצון, זה הזמן לפעול לשינוי - בין אם שינוי אישי, כי אתם מבינים שהדבר תלוי אך ורק בכם ובמוטיבציה שלכם לשינוי, ובין אם בעזרתנו בתוכנית אישית או בעזרה פרטנית (במידת האפשר). אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום...   

  

תלמידים יקרים,     

דבר משמח קרה בסוף המחצית. הושלם השילוט של בית הספר שמעל דלתות הכניסה למבנה הראשי. גופן האותיות נבחר בקפידה כשִחזוּר לגופן השילוט המקורי של בית הספר, והאותיות קובעו למקומן.    

תלמידים רבים רואים לראשונה את השלט, ושאלות רבות הופנו אלינו: מה פירוש? מה זה בעצם השם הזה? ומה משמעות המשפט הזה הכתוב מתחתיו?    

אז הנה מניפסט ציוני, מעט מורכב, אבל משמעותי על השם שלנו – "אהל-שם", שכן לא רק הדג נחש עושים היפ-הופ ציוני...    

השלט מורכב משלושה רכיבים: 

1."אהל-שם" - השם "אהל-שם" לקוח מהמקאמה של חיים נחמן ביאליק "על סף בית המדרש". ביאליק כתב את המקאמה בשנת 1894, כשהיה בן 21, והיא מתארת את מלחמתו הפנימית – הוא רואה את בית המדרש (את אהל-שם) בעליבותו ומבין שעבר זמנו, שזה מקום מת, מתפורר, שמעטים פוקדים את כתליו. מנגד, ביאליק מרגיש שייך למקום ורואה את עצמו כמגינו הכמעט יחיד – גם אם הוא עצמו כבר אינו מאמין במסרים הדתיים כבעבר. 
2."לֹא תָמוּט, אֹהֶל שֵׁם! עוֹד אֶבְנְךָ וְנִבְנֵיתָ" – בבית האחרון במקאמה מבטיח/מקווה/קורא בקול ביאליק את שאינו אלא קול ענות חלושה: "לֹא תָמוּט, אֹהֶל שֵׁם! עוֹד אֶבְנְךָ וְנִבְנֵיתָ" – לא תיפול בית התפילה ומקום הקדושה. עוד אבנך (אבנה אותך) מחדש, ותקום מעפרך כעוף החול (ביאליק מושפע כמובן מנבואתו הנפלאה של ירמיהו בפרק ל"א – שם מבטיח ירמיהו לעם תקומה מחודשת).    

בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת נבנה בית התרבות והעם בעיר העברית הראשונה. ביאליק   ראה בתרבות המתחדשת, בעברית שחזרה לחיים וביצירה העברית את המענה הנכון והציוני לבית  המדרש המתפורר. מבחינתו, הקמת בית המדרש מחדש, קיום ההבטחה שזעק לעולם היהודי   למעלה משלושים שנה קודם, אינו אלא הקמת בית לתרבות העברית המתחדשת. מימוש החזון של  היהודי הציוני-החילוני בארצו לא יכול להיות מנותק מחיי תרבות והגות, ממחזאות, משירה,  מסיפורת ומיצירה עברית חדשה. ביאליק קרא למקום "אהל-שם". בית המדרש החילוני, התרבותי, העברי, הציוני שואב את שורשיו מבית המדרש הדתי, אבל אינו כבול אליו. הוא פורץ   קדימה. רצועות העור של התפילין אינן נכרכות על היד העברית כדי לחבר אותה בעבותות כבדים  אל העבר, כבעבר. הן איבדו מקשיותן. הן אינן עשויות עוד מעור, ואורכן ורוחבן אינם קבועים. הן   גמישות ורכות, וניתן לפסלן ביד יוצר. הן מילים המחפשות משמעות. הן מקור ליצירה עכשווית  שרואה למרחוק. "אהל-שם" הפך מכינוי של מקום מתפורר לשם חי ובועט המסמל את התחייה   התרבותית של העברי החדש בארצו.  חזונו של ביאליק נדד עמו לעיר השכנה שבה קבע את ביתו בערוב ימיו. עם פטירתו ב-1934   החליטה מועצת "עיר גנים" (רמת-גן) לקרוא את הרחוב המרכזי בעיר על שמו (נראה שביאליק חי   ברחוב זה רוב תקופת מגוריו ברמת-גן).   

חודשיים אחר כך, בספטמבר 1934, הוקמה ברחוב ביאליק 42 הגימנסיה הראשונה ברמת-גן.   

מייסדה, ד"ר אלכסנדר קולר, שהיה גם המנהל הראשון של בית הספר, הושפעו עמוקות מבית   התרבות והעם של ביאליק בתל אביב. קולר, שהקים וניהל קודם לכן בתל אביב את "הגימנסיה  הריאלית בלפור" (לימים תיכון עירוני א' – שאני נמנה עם בוגריו...), החליט לקרוא לגימנסיה   החדשה שהקים ברמת-גן, בשם המסמל כל כך את ביאליק ואת חזון ההתחדשות התרבותית של  היהודי בארצו – "אהל-שם". 
3."יד לישראל ארצי" – ישראל ארצי היה המנהל המיתולוגי של "אהל-שם". ישראל ארצי היה בין המורים הראשונים של בית הספר, והוא החל לנהל אותו בשיתוף פעולה עם ד"ר זליגר בשנת 1943 (ד"ר זליגר היה המנהל הפדגוגי וארצי היה המנהל האדמיניסטרטיבי). בהמשך לקח על עצמו ארצי את הניהול באופן מלא, וסך הכל הוא ניהל את בית הספר 35 שנים, עד יום מותו ב-1978. לאחר מותו החליטה עיריית רמת-גן שבית הספר ישמש יד (זיכרון) למנהל פורץ הדרך שתרם רבות לעיצובו ולהפיכתו לאחד מבתי הספר המובילים בארץ. "אהל-שם" הוא יד לישראל ארצי, שאהב לשון ותנ"ך והצליח לחבב אותם על דורות של תלמידים. משפחתו תורמת מאז פטירתו ועד היום מלגות לתלמידים מצטיינים במקצועות אלה.   

  תלמידים יקרים,