הנה הסיפור שלי עם כתיבה אינטואיטיבית:
בפעם הראשונה ששמעתי על המושג הזה ''כתיבה אינטואיטיבית'' זה היה בשנה שעברה, אחת מהחברות אמרה לי שהיא כותבת מה שהיא מרגישה וזה עוזר לה לעכל את מה שקורה איתה...
הרעיון הזה מאוד סיקרן אותי, חשבתי שזה ממש סגנון ''יומני היקר'' כזה! איזה קטעים!
אז כמובן שהלכתי וחקרתי על זה ואז גיליתי דבר קסום: אין חוקים בכתיבה אינטואיטיבית!
איזה כיףףף!
אני גם ככה שונאת חוקים!
אז התיישבתי מול המחברת כשאני אוחזת בעט ובעודי באה לרשום את מה שמתחשק לי, משהו עוצר אותי.
אה כן זה אותו קול מחורבן שאמר לי ''חחחח איזה טפשי הדבר הזה''
וכמי שחשבה שהיא פועלת מהקול הפנימי שלה, עזבתי את הרעיון כי באמת האמנתי שזה טיפשי.
תראו, גדלתי בבית שלדבר בו על רגשות בפתיחות זה קצת טאבו.
בתור ילדה ונערה הייתי מתמודדת עם המון רגשות בתוכי לבד.
חשבתי שלדבר על רגשות זה להראות חולשה.
ודאמ, לא אהבתי להיראות חלשה.
וזה חברים יצר אצלי הדחקה רגשית במשך הזמן, אז מה הפלא שמשימה כזאת פשוטה כמו לכתוב מה אני מרגישה במחברת נראת בעיניי כמו לטפס על האוורסט בביקיני?
זה להתוודות בפני עצמי שאולי אני לא בסדר... ואולי אני לא כזאת חזקה כמו שחשבתי שאני...
אבל לאחר כמה רגעים התעשטתי על עצמי.
החלטתי לשים את הביקורת, השיפוטיות והפחדים שלי בצד ופשוט לבצע עם עצמי שיח כנה.
ואמאלה, איזו הרגשה עילאית חוויתי לאחר הכתיבה.
לא הבנתי איך לא עשיתי את זה עד עכשיו?!
הסתכלתי על 3 הדפים המלאים ברגשות והבטחתי לעצמי שבכל פעם שאני מבולבלת ומוצפת רגשית - אשאל את עצמי מה קורה.
כי אני החברה הכי טובה של עצמי.
מפה לשם, אני לא עושה את הכתיבה רק כשאני מוצפת רגשית ונסערת. זה הפך אשכרה להרגל יום יומי!
זה חשבון הנפש שאני עורכת עם עצמי. מי אמר שצריך לחכות לחודש אלול בשביל קצת חשבון נפש?
אין ספק שהכתיבה עזרה לי לצמוח ולהתפתח והכי חשוב: לעבור ריפוי עצמי ולשחרר חסמים רגשיים שהיו בי
בנוסף, מאחר והתרגלתי לכתוב את כל הרגשות על דף קרה עוד משהו נפלא: התחלתי לדבר על הרגשות שלי יותר בפתיחות גם עם אנשים אחרים (מי היה מאמין שאראה פגיעות מול אנשים)
וזה שיפר לי את כל מערכות היחסים בחיי.
אז אם גם אתם מרגישים שאתם רוצים להתחיל את המסע הזה, הפלאנר הזה הוא במיוחד בשבילכם.