כיום אני ראש המחלקה לספרות אמנויות ולשון באוניברסיטה הפתוחה ולאחרונה הוענקה לי דרגת פרופ' חבר. אני חוקר תיאטרון שעוסק בהיבטים חברתיים של תיאטרון ישראלי, תיאטרון קהילתי וחינוכי. פרסמתי מאמרים ושלושה ספרים בנושאים אלה. ספרי האחרון שיצא לאור במאי 2021 מתמקד בתיאטרון מזרחי בישראל ובמורכבות העשייה של א.נשי תיאטרון ממוצא מזרחי וייצוגם-העצמי על הבמה. אני מחובר לתיאטרון מגיל צעיר ואוהב מאד את העיסוק שלי במחקר, כמאמר הפתגם הסיני: "בחר משלח־יד שאתה אוהב, ולא תצטרך 'לעבוד' עוד לעולם". 

תמיד אהבתי לשחק בתיאטרון ובגיל 12 הגעתי לתיאטרון נוער במתנ"ס נוה אליעזר בשכונת כפר שלם בדרום תל אביב. הבמאית זמירה רון (גם היא בוגרת קרן אייסף) לימדה אותי מה זה תיאטרון חברתי ומשמעותו. מאז ועד היום אני עושה תיאטרון בצורות שונות. בלימודי התואר הראשון בתיאטרון קהילתי באונ' ת"א, הבנתי שהמחקר מעניין אותי לא פחות מהיצירה. סיימתי את התואר בהצטיינות והמשכתי מייד למסלול ישיר לדוקטורט. הגעתי לאוניברסיטה הפתוחה לרכז קורסים והמשכתי לפרסם ולכתוב כל העת. ב-2014 התקבלתי לסגל הבכיר של המחלקה. ללא ספק, האהבה לאמנות התיאטרון והחיבור לסוגיות חברתיות, ההתמדה, ההשקעה, האמונה והתמודדות עם הקשיים והעזרה של המשפחה איפשרה לי להגיע להישגים האלה.

אני ממוצא מזרחי, אבי יליד עירק ואמי ממוצא כורדי-איראני. אני דור ראשון להשכלה גבוהה, וללא ספק, החינוך של הורי לרכוש השכלה ולהתמיד היה המנוע להצלחה שלי לאורך כל שנותי. המזרחיות והתיאטרון מלווים אותי בעבודתי המקצועית, והמחקר שלי שזור בחוויות האישיות שלי. כך ספרי האחרון נפתח במשפט "זוהי אוטוביוגרפיה מוסווית", כלומר המחזות וההצגות שאני מנתח ומפרש משקפות באופן סמוי ומרומז את דרכי בחיים ואת זהותי.   

אני אוהב לכתוב כתיבה אקדמית אבל גם כתיבה יצירתית ואף פרסמתי סיפורים ושירים. הכתיבה תמיד מתחילה ברעיון. ספרי האחרון נולד בפתק קטן עם ראשי פרקים מהו תיאטרון מזרחי עבורי שהכנתי לפאנל בנושא זה לפסטיבל ליבי במזרח, וברבבות הזמן היה תוכן העניינים של הספר. כשיש לי מחסום, אני לא מתרגש, זה סימן שצריך לנוח מעט או לבדוק מה מקור ההתנגדות. בדרך כלל לאחר מספר ימים אני מצליח לנשום ולחזור לכתוב. אחד הרגעים המיוחדים במחקר היה לגלות את העשייה התיאטרונית של יהודים במזרח התיכון וצפון אפריקה מאז המאה ה-19 ועד שנות השישים. היה חשוב לי לכתוב ערך אנציקלופדי בנושא רחב זה ללקסיקון התיאטרון הישראלי ברשת, בעקבות שאלות של בני נוער מזרחי שחשב שיהודי המזרח מעולם לא ראו ולא ידעו מהו תיאטרון לפני עלייתם ארצה.   

המשבר נובע מכך שההשכלה הגבוהה נתפסת רק כמקור לרכישת מקצוע רווחי בעתיד. "מה תעשה עם זה, וממה תתפרנס" אלה שאלות שכל סטודנט במדעי הרוח והאמנויות שומע לעתים תכופות. הכלכלה הניאו-ליברלית מאיצה תהליכים בעייתיים אלה, וההתמודדות איתם צריכה להיות כלל מערכתית ותקציבית. בעיני, חוקרי מדעי הרוח והאמנויות צריכים להפתח לקהל הרחב ולהפוך למתווכי תרבות, כאלה שמנגישים את ההישגים התרבותיים השונים לקהל הרחב ומעניקים עומק בתרבות שלנו, ולא סגורים במגדל השן, רווי תתי-התמחויות ועמוסי ז'רגון למיטיבי לכת בלבד. 

הייתי ממליץ ללכת ולצפות בהצגות המרתקות של "אנסמבל הפרחות" בהובלת הבמאית חנה ואזנה גרינוולד בתיאטרון יפו: פאפעג'ינה, פרחה שם יפה, יולדות, בלוק 30 ורצח בהסכמה. כל אחת מההפקות מעוצבת בשפה תיאטרונית ייחודית והן עוסקות בסוגיות חברתיות ומזרחיות, כגון: נשיות מזרחית, סטראוטיפ הפרחה, חטופי תימן, דיור ציבורי ואלימות כלפי נשים. 

אייסף ליוותה אותי מהתואר הראשון ועד הפוסט-דוקטורט. במהלך התואר הראשון התנדבתי לעבוד עם תלמידים בשכונת התקווה ואף הייתי שותף לסיורי היכרות של האוניברסיטה עבור תלמידים מהפריפריה. בהמשך הייתי גם בקבוצת הדוקטורנטים וההרצאות היו חשובות ויקרות מפז שממש עזרו לי לנווט את הקריירה האקדמית שלי. זכורות לי במיוחד שבתות העיון שהיו מהנות, מרגשות ומלאות משמעות עבורי. אין ספק שהתמיכה הכספית, החברתית והרגשית של אייסף היתה עוד מקור משמעותי בהתפתחותי המקצועית והאישית ועד עצם היום הזה יש לי קשר חברי ומקצועי עם לא מעט מבוגרי הקרן.