"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח"
(דברים כ"ה, י"ז – י"ט).
תלמידים, הורים, עובדים ומורים יקרים,
"משנכנס אדר מרבין בשמחה", אנחנו יודעים לצטט. הפּוּר שהתהפך והחודש שהפך ליהודים "מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב" (מגילת אסתר ט, כ"ב) מחייב, לדעת חז"ל, לשמוח ולחגוג בחודש אדר.
מעטים יודעים שבשבת שלפני פורים (כלומר השבוע – עת פרסום הגיליון הנוכחי של "אהל-און-ליין") קוראים בנוסף לפרשת השבוע, את פרשת זכור – את הציווי להשמיד כל זכר לעם העמלקי בעקבות המלחמה שניהל נגד בני ישראל בצאתם ממצרים. במלחמה זו ניצלו העמלקים את חולשתם ועייפותם של ישראל ואת חוסר מוכנותם למלחמה. העמלקים, כמי שאינם יראים את אלוהים, לא היססו להתעלם מכל קוד מוסרי מחייב תוך פגיעה גם ובעיקר במי שאינו איש צבא.
באותו חודש עצמו שבו אנחנו מחויבים לשמוח ולא לעסוק בנושאים עצובים ומדכאים, מצווה עלינו לזכור את עמלק ואת המחויבות שלנו להשמידם ולהענישם על מה שעוללו לנו אי אז ביציאת מצרים (אגב, לטובת מי מכם שבמתח, הסיבה שקוראים את הפסוקים דווקא לפני פורים היא שמגילת אסתר קושרת בין העמלקים לבין המן הרשע. במגילה מסופר על הריגתו והריגת בניו – אחרוני העמלקים לכאורה, ובכך מילא עם ישראל את הציווי "תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק").
בתרבות היהודית העמלקים לא נשארו עם תנ"כי בלבד. בדורות האחרונים יש שראו בנאצים את העמלקים המודרניים. מלחמת העולם השנייה, האכזרית בתולדות מלחמות האדם, גבתה את חייהם של שישה מיליון יהודים, וכ-60 מיליון בני אדם סך הכול, מהם למעלה מ-30 מיליון אזרחים.
לכל עם יש העמלק שלו. למול עינינו מתנהלת המלחמה הראשונה בין עמים על אדמת אירופה מאז מלחמת העולם השנייה. רוסיה בהנהגת פוטין, שאימץ ברבות השנים סממנים דיקטטוריים, פלשה לאוקראינה, ובפועל היא מנסה לכבוש אותה ולהכפיף אותה לשלטון הרוסי. מטרתה – מינוי ריבון הכפוף לרוסיה, מעין שליט וסל מודרני. להפתעתה ולהפתעת העולם, האוקראינים, שלפני 30 שנה (עת התפרקה ברית המועצות) עוד נחשבו, במידה רבה של צדק, לחלק מהעם הרוסי, שרב המשותף להם מהמפריד, מגלים התנגדות אותנטית לכיבוש הרוסי. נשיאה היהודי של אוקראינה מפיח תקווה ועזוז באזרחים הרבים שנלחמים כמעט בידיים חשופות כדי לשמור על עצמאותם. מפתיעה גם עוצמת השנאה שחשים אוקראינים רבים כלפי הצבא הרוסי, ובמובן זה אין ספק שפוטין לא צפה את החיץ שהלך ונפער בין העמים בשלושת העשורים האחרונים.
סביר מאוד שאם לא יהיה שינוי של הרגע האחרון (שינוי שגם ראש הממשלה שלנו מנסה להביאו ולהיות חלק ממנו), רוסיה תשלים את משימתה לכבוש את אוקראינה. יש לקוות שמספר הקורבנות לא יעלה מאוד, אבל דבר אחד ברור: בין שתשלים ובין שלא תשלים, יחסי רוסיה ואוקראינה לא יחזרו להיות מה שהיו. הרוסים ייתפסו מעתה כעמלק בעיני האוקראינים, עמלק שהזיכרון האוקראיני יספר שוב ושוב על אכזריותו, חוסר מוסריותו והעובדה שפגע באזרחים שלווים שלא ניסו לפגוע באיש.
לסיום, כמיליון וחצי פליטים אוקראינים נסו ממדינתם. בזיכרון ההיסטורי היהודי האוקראינים אינם מתומכיו הגדולים של העם היהודי. רבים-רבים מהם שיתפו פעולה עם הנאצים ועזרו באופן מכריע להשמדה השיטתית של יהודים על אדמת אירופה. למרות זאת, איננו יכולים להישאר אדישים. מצווה עלינו לעזור לבאים בשערינו. ההיסטוריה לימדה אותנו שאנחנו, היהודים, איננו רצויים במקומות רבים. אנחנו יודעים מה היא דחייה. אנחנו יודעים את תוצאותיה. דווקא משום כך מצווה עלינו לפתוח את השערים לפליטים החדשים מאירופה. זה המעט שאנחנו יכולים לעשות.