אָנוּ נוֹשְׂאִים לַפִּידִים
בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים.
זוֹרְחִים הַשְּׁבִילִים מִתַּחַת רַגְלֵינוּ
וּמִי אֲשֶׁר לֵב לוֹ
הַצָּמֵא לָאוֹר -
יִשָּׂא אֶת עֵינָיו וְלִבּוֹ אֵלֵינוּ
לָאוֹר וְיָבוֹא!
נֵס לֹא קָרָה לָנוּ -
פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.
לָעֵמֶק הָלַכְנוּ, הָהָרָ עָלִינוּ,
מַעַיְנוֹת הָאוֹרוֹת
הַגְּנוּזִים גִּלִּינוּ.
נֵס לֹא קָרָה לָנוּ -פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.
בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם -
וַיְּהִי אוֹר!
אהרון זאב
תלמידים, הורים, עובדים ומורים יקרים,
חג החנוכה הוא חג שאנו מעלים בו על נס את ניצחון המכבים על היוונים. טיהור המקדש והדלקת מנורת המקדש בעלת שבעת הקנים מצוינים שנה בשנה בהדלקת החנוכייה ובאזכור נס פך השמן שהספיק לשמונה ימים.
הציונות המתחדשת ידעה לקחת את סממני החג, במיוחד אלה המסופרים בספרי המקבים, ולהדגיש את ניצחון המעטים על הרבים, החלשים על החזקים, את הדבקות במשימה שהובילה לניצחון ואת האמונה בצדקת הדרך. חנוכה הפך לחג היהודי החדש, הישראלי שנולד לעצמאות מדינית – עצמאות שנקנית בדם – במגש הכסף האנושי. השיר, שמרטיט את לבי, מושמע בכל שנה בטקס הדלקת המשואות בערב יום העצמאות וכבר הפך לסמל של המדינה המתחדשת שאינה סומכת על הנס, אלא על בחוריה ועל כוחותיה כדי לנצח ולגבור על המכשולים. האור אינו נובע מפך השמן. הוא פרי המאמצים האנושיים והחציבה עד זוב דם בסלע.
ואולם, בשנים האחרונות אנו עדים למפנה משמעותי בחברה הישראלית. המיקוד הפנימי, האתנוצנטריות והרציונליות המתלוות לתפיסה זו, מפסידות יותר יותר לתפיסות דתיות, המדגישות את קטנותו של האדם ואת חוסר יכולתו להתגבר לבד על קשיים, אל מול גדלותו של האל הכול-יכול שאין לנו אלא לקוות להיוושע בזכותו.
השניים שהתחילו את הטרנד הזה הם האחים בנאי: מאיר ואביתר, שחזרו בתשובה ומספרים בשיריהם על התהליך שעובר עליהם ועל ההתקרבות לדת ול"אבא" שבשמים. היכרותם עם העולם החילוני וההתפוררות הפוסט-מודרניסטית שאוחזת בו, וגם רגש אמיתי של יצירה אישית משובחת וסנטימנט דתי, עזרו להפצת משנתם המבקשת מחד גיסא קרבה לכוח העליון, לאבא הטוב שבשמים, ומאידך גיסא מַטיפה לתלות מוחלטת בו. כך השיר "אבא" של אביתר בנאי, למשל, שמשחק על הדואליות בין האבא האנושי לאבא השמימי, בין הפרסונלי למרוחק, המבקש להתקרב ולהיטמע באופן מוחלט באמונה ובטוב העוטפים את הבן המחפש חום ואהבה. מאיר בנאי הלחין עוד קודם לכן פיוט נפלא של אבן עזרא ושר על החיפוש המופלא אחר הנשגב, אחר האחד, ועל אפסיות האדם אל מול האל. מאיר בנאי שחלה ונפטר מסרטן, האמין עד יום מותו שקרבתו לאלוהים תציל אותו ממוות (אחיו, אביתר, ממשיך ומספר בשיריו על החוויה הדתית ועל התלות באל, למשל, בשיר "הושענא" מאלבומו השישי). שיר פשטני מאוד, שנתפס בתחילה אצל רבים כבדיחה, הוא שירו המשיחי של אייל גולן (שכתב יוסי גיספן) מלפני 11 שנים, שהפך לאט-לאט לשיר מיינסטרימי שמושר בפי כול - "מי שמאמין לא מפחד". השורה "ולנו יש את מלך העולם והוא שומר אותנו מכולם", שנראית תמימה ובלתי מזיקה, התחילה את המגמה שהתעצמה מאז.
מעניינת במיוחד התופעה של הזמר החסידי אברהם פריד, שלא היה ידוע כמעט בחברה החילונית, עד שהתפרסם שירו "עלה קטן שלי" - שיר שמספר לכאורה על הכוחות שאפילו החלשים יכולים למצוא בעצמם, אלא שבפועל אינו אלא שיר תחינה לאל להושיע את החוסים בצִלו - ובן-רגע הפך לסוג של המנון במסעות בתי הספר לפולין. כך הפך פריד עצמו לבן בית בחברה הישראלית כולה, עד שאפילו אביב גפן בגלגולו החדש, המאחד, שלא לומר המתייפייף, מצא לנכון לשיר עִמו דואט ולהופיע עִמו לא מכבר.
קצרה היריעה מלמנות את כלל היוצרים שהצטרפו למגמה. אציין אחדים: בניה ברבי, שברוב המקרים (לא בכולם) מרחף ברמזים דקים לצד החוויה האמונית ואינו שר עליה בגלוי, שולי רנד שמספר בכישרונו הנדיר על החוויה הדתית – לעתים דווקא מתוך הקשיים וחוסר הוודאות שבה, וישי ריבו, שעולה על כולם, ושר בחן רב על "סיבת הסיבות" ועל הצורך להיכנע לאל ולבקש שימחל ויציל ("לשוב הביתה").
בחברה הישראלית מתחוללות תמורות. החברה החילונית מאמצת אל חיקה את התפיסות הדתיות שמושרות יפה כל כך ובכישרון כה רב. כמעט אנכרוניסטי לבקש לחזור לתפיסות הברורות מפעם, שהדגישו את האמונה באדם וברוחו, ולא את נס פך השמן. נראה שכיום הוא שהופך לדרך העיקרית להפיץ את האור, ולא הלפידים שבני האדם נושאים בדרכם מעלה לכבוש עוד יעד בעמל, ביזע ובדם. בל נטעה – אם חפצי חיים אנחנו, אם אנחנו רוצים לשגשג בארץ החדשה-ישנה שלנו, אם לא איבדנו תקווה להגביה עוף ולהמשיך לפתח את המדינה הקטנה שלנו כאור לגויים, אסור לנו לשגות בתפיסות הדתיות הרואות באל את היכולת לגאול אותנו ולעטוף אותנו ברוך ובחום, כי לבד אנחנו לא מסוגלים. אל לנו להתפתות לקול המלטף הקורא לנו להיכנע לרצונו של האל, כי רק כעושי דברו יש לנו תקווה. גם אם אנכרוניסטי לבקש לחזור לתפיסות הקודמות, אסור לנו לאבד אותן כליל בדרכנו למעלה. נשיר את השירים היפים של היוצרים האלה, נשמח ביצירה העברית המתחדשת, אבל בה-בעת נדע שבכוחנו אנו להתוות את דרכנו ,שהבחירה בידינו, לא בכוח חיצוני לנו.
חנוכה שמח
|