השבוע החלטתי לתת מקום לרווחים.
לבין ובין הדברים.
להכינותי מראש מרחב למרווח.
אולי זה נשמע אידיאלי, כמו משהו שצומח כשאת חיה חיים טבולים בירוק גלילי ותה צמחים.
אבל למעשה זו תוצאה של התמוטטות עצבים.
כן, יש כזה דבר. אבחנתי את עצמי כלוקה בתופעה לא מעט פעמים.
זה קורה בעקבות כך שכל העצבים נכנסים להיפר גירוי; עודף גירויים ועודף תגובתיות לגירויים שמגיעים מהחיים. כמו חוטים שנמתחים עד קצה גבול יכולת הסיבולת שלהם ונשארים בגבול הזה הרבה זמן עד שהוא מאבד את האלסטיות שלו ומתרופף.
ההתרופפות הזו יוצרת פְּרִיצוּת פגיעה שדרכה נכנסים ויוצאים קלטים ופלטים ומערכות קורסות זו אחר זו.
מערכת החשיבה הרציונאלית, מערכת הוויסות הרגשי, מערכת התקווה, מערכת התקשורת והתקשור.
כמו חדר מכונות שכולן מתחילות להשתגע, להבהב, לצפצף, להוציא פלטי נייר מנוקב, המקלדת נלחצת מעצמה ומקלידה מילים הפוכות מעורבבות מכמה שפות, עד שיש צפצוף אזעקה ומופעלת צ'קלקה פנימית שמפנה אותי מהזירה. הכפתור האדום נלחץ ונותן את ההוראה להשבית את המערכות המפותחות והמתוחכמות של הדור החדש שבניתי בתוכי.
אני נשארת עם ברירת המחדל של חווית קיום שנוצרה בגיל צעיר ומוטבעת בי עד היום בבסיסי.
בברירה הזאת אני מזהה כל מצב כמצב הישרדותי ומגיבה לכך בהתאם.
זו תחושה מאד ממשית גם אם היא לא מעוגנת במציאות, של אין כלום שיחזיק אותי.
אין על מי להישען אפילו לרגע. אני לבד. רק אני אחת בודדה וגלמודה בעולם.
לכן אני חיבת למצוא את הדרך לעשות את זה, והדרך תמיד תהיה קשה כי עלי לצלוח את זה, למצוא פתרון, לתמרן, לסחוב עוד קצת, לשאת עוד קצת... עד שאני מגיעה להתמוטטות.
זה מתבטא בכך שאני קורסת מכוס שנשברת על הרצפה. מפרכסת מעצבים על עוד כלי שנוסף לי לכיור.
שובקת מעוד מסמך שצריך למלא. רועדת לפני הסעה לחוג-ילד שנוספה לי.
זה יכול גם להתבטא בכך שאני נכנסת לאוטוסטראדה של דיבור מבלי יכולת לעצור, כשמאחורי המילים המתוחכמות מסתתרת הכמה אני מסכנה אישה לבדה בעולם הגדול-הקר-האכזר.
אני לא מצליחה להפסיק גם כשאני צורחת לעצמי בראש, תעצרי, תנשמי, תרגעי, תשתקי.
עדיף לא לדבר עכשיו, את תתחרטי אח"כ. עת לכל דבר ועכשיו העת לסתום!
אין, לא סותמת. אוכלת ראשים.
עד שאני מזהה שיש התמוטטות ואז מופעל קוד מצב החלוק הלבן ואני מאשפזת את עצמי בכפייה מרצון חופשי;
ממלמלת מלמולי הרגעה, מבטלת מחויבויות, משכיבה עצמי למיטה, מחבקת, מקשיבה, נחה, לוקחת עצמי לאחו ומניחה את הגוף תחת עץ על האדמה.
עם השנים שמתי לב שבד"כ זה קורה לי מסיבות פיזיות של חוסר ועודף.
יש ממש תרשים זרימה שמוביל אותי אל הקצוות הפרומים של העצבים הרופפים;
חוסר שעות שינה, חוסר במזון, חוסר טבע, חוסר ריקוד, חוסר תשומת לב, חוסר אהבה.
עודף זמן מסכים, עודף משימות ועשייה, עודף חשיבות עצמית, עודף קפה/אלכוהול, עודף דאגות,
עודף תפקוד, חוסר בשעות תרגול ומדיטציה, יותר Doing ופחות Being.
שני מושגים ליוו אותי השבוע;
האמנם?
מתחת לכל תכנון ופעולה יושבת האמונה שרק ככה אפשר לפעול בהתרחשות הנוכחית.
רק ככה עושים את הדברים, רק ככה אגיע ל...
רק ככה, אין ברירה.
האמנם?
התחלתי לשאול על כל הנחה שלי לגבי אופן ההתנהלות; האמנם?
האמנם זה יותר חשוב מזה עכשיו?
מנסה לזהות מה יש בבסיסה של ההנחה שלי, עובדה מוצקה או דעה מוסטת.
האמנם זו הדרך היחידה לעשות את זה? אולי יש עוד דרכים, בואי נראה איך א.נשים אחרים מסביבי, בעולם ובהיסטוריה עשו, בואי נדמיין דמות של אישה אחרת שמגיבה אחרת, מה ואיך היא הייתה עושה.
על פי מידתי
חשוב להתהלך על פי המידה שלי.
לנעול נעל במידה לא מותאמת זה לא נוח ואף עלול לגרום נזק.
כשהמידה קטנה מדי זה מכאיב, כשהמידה גדולה מדי, זה מסרבל ויוצר עיוותי יציבה.
האם פועליי בעולם מותאמים למידתי.
איך אדע מה מידתי אם התרגלתי להתהלך לא במידותיי.
הורגלתי לחוסר הנוחות אז איך אדע לבקש אחרת.
החלטתי לבדוק אם המידה שלי יכולה להיקבע ביחס לרמת הנוחות שלי.
אם אעשה רק מה שנח לי מבלי להדחק, ההספק שלי ירד בחצי לפחות.
אני לא יודעת אם אוכל להתנהל ולנהל את עולמי עם 50% כוחות פועלים, 50% אחוזי משרה.
אם אפטר חצי מכמות הפועלות במפעל חיי, אז איך הוא יתקיים?
אני לא יודעת אבל הגעתי לנקודה שאני חייבת לנסות.
שמתי לב שהצפיפות היא זו שמעיקה עלי, לא העשייה עצמה.
הבנתי שבשביל להכיר את מידתי אני צריכה להשאיר מקום לרווחים.
רווחים לעבודות האפורות שמסביב ליצירה, רווחים לעבודות השקופות שכרוכות בגידול ילדים, רווחים למנוחה, רווחים לטעויות ותיקונים, רווחים לבלתי צפויים, רווחים בין הנחות היסוד שלי לבין פועלי ופעולותיי. רווחים לבהייה ריקה.
התעוקה והדחק מגיעים מכך שבין עניין לדבר אין רגע של כלום, מהנץ החמה ועד חצות הליל אני בעשייה בלתי פוסקת.
נכון יש נתוני מציאות. חיה לבד, מגדלת ומפרנסת 3 ילדים. עצמאית. אמנית. גרה בישוב ספרפרון בקצה הר- פרט שיש לו השלכות מרובות, כגון אין מכולת, נסיעות והסעות ארוכות, ריחוק מסביבת עבודה, מרחק ממשפחה ועוד. אבל! האמנם? האמנם זו הדרך היחידה?
והופ חזרתי לאמונה. כי זאת תמיד האמונה בתחילתו של כל עניין ובסופו של כל דבר.
אמונה שיש מערך תמיכה לקיום שלי ויש מסביבי ובתוכי את כל מה שאני זקוקה לו על מנת להתקיים ולקיים
מבלי שאצטרך לנקר בבשרי.
אמונה שיש מציאות שבה המערכת הקיומית תומכת בכל צרכיי וצרכיי ילדיי.
אמונה שיש אפשרות שהדברים פשוט יינתנו לי, יפתחו בפני, יונחו בדלתי.
אמונה שהבריאה מערסלת אותי.
והופ אני בזברה. כי הבריאה תמיד לוקחת אותי אליה, לסוואנה.
למשל הזברה, היא לא ממציאה את העשב למחייתה, הניחו את העשב עבורה בסביבה שהיא גדלה בה.
כך גם את יקירתי, הניחו סביבך בהולדתך את המצע שתגדלי עליו, את המזון ואת התנאים.
ואז ההישרדותית שואלת: אבל מה קורה לזברה בשנות בצורת?
מה קורה לזברה כשמישהו שורף לה את השדה, מה קורה לזברה כשלהקת לביאות צדה את העדר שלה. מה קורה לזברה כשהסייח שלה נאכל מול עיניה. גם אז הבריאה מערסלת?
ואז הלביאה עונה: האמנם? האמנם שריפה?
מה קורה כשהזברה כבר נמצאת באחו שופע ומוגן אבל היא מתנהגת ומגיבה כאילו שורפים לה, רודפים בה, טורפים לה?
הווטרינר קובע שהיא זברה משוגעת ונותן לה כדורי הרגעה.
פעם אחת לפני הרבה הרבה שנים באיסטנבול, מוזיקאי סופי אמר לי שמוסיקה טובה היא מוסיקה שכשאתה מקשיב לה אתה שומע את הרווח שבין הצלילים. הוא הוסיף שמוסיקה היא הדרך שלנו להקשיב לשקט.
מבחינתי גם כוריאוגרפיה טובה היא כזאת שכשאת.ה מתבוננ.ת עליה את.ה רואה את הרווחים בין צורות הגופים, בין הפעימות של הקצב שהם יוצרים.
גם במעשה האהבה, הרווחים הם אלה שהופכים אותו למשובח, הרגעים השזורים שבהם אין מגע, או תנועה, מעוררים תשוקה מרובה ומזרימים אהבה.
אז איך זה שביצירת חיי אני לא משאירה רווחים??????????
השבוע בסטודיו הקדשנו זמן לרקוד את הרווחים, יצאנו להרפתקה,
גילינו בהם עולמות חבויים, התענגנו.
רווחים בין שאיפה לנשיפה. רווחים בין הגוף לרצפה, בין גוף לגוף, בין הגופים לקירות הסטודיו, בין הצלילים, בין הביטים בקצב, בין האיברים בגוף. שמנו לב לרווח שבין רעיון לבין היישום שלו, הרווח שבין מהלך תנועתי למהלך הבא, הרווח שבין הקירבה לגוף אחר, לבין הרגע שנוצר מגע ממשי.
ש.נ.ב (שאלות נוספות בזה)
אגב זברות, סתם בשביל ידע כללי:
מה קורה כשלוקחים את הזברה לחיות בקצה הר והיא בכלל רוצה לחיות על שפת הים?
האם עדיין יש לה עשב או שהיא צריכה להצמיח גלגלים בכדי לנסוע לסוואנה שלה?
האם לאחר שהיא מצמיחה גלגלים היא עדיין ככה מבסוטה לה עם הפסים שלה או שאולי הם כבר לא יושבים עליה טוב?