עדיין הלידה המתקרבת גורמת לך למחנק בגרון.
ומה שהכי מתסכל?
שאומרים לך שאת צריכה לשחרר ולהרפות
כדי שהלידה תגיע (בטח... נראה אתכם).

את משחררת למישהו.

למישהו שמחזיק את המצב כשאת לא יכולה.
שיודע מה לעשות כשאת מתפרקת.
שלא נבהל כשהלידה לא הולכת לפי התוכנית.

הצוות הרפואי עמוס, 

יש עוד יולדות חוץ ממך במשמרת
הדולה מדהימה!
(אם את בוחרת לקחת, אני תמיד נעזרת בדולות בלידות שלי)
אבל היא תהיה שם בעיקר ברגעי השיא.

והאדם היחיד שנשאר איתך לכל אורך המסע 
מהרגע הראשון של הציר, דרך הלידה, וגם בהתאוששות שאחרי
זה בן הזוג שלך.

הוא זה שמכיר אותך מהחיים האישיים שלך.
הוא העוגן שלך.

רוב הגברים לא יודעים איך לעשות את זה.
מה לעשות שמשחר ההיסטוריה הם בכלל לא היו בלידות
וזהו שינוי שהגיע רק במאה שנים האחרונות
ואף אחד לא לימד אותם מה לעשות שם

אף אחד לא אמר להם שיש להם תפקיד אמיתי בלידה
לא רק "לעמוד בצד ולא להפריע".

בלידה השניה שלי, כשבדיוק סיימתי את לימודי הדולאות שלי
 אליסף הפתיע אותי ולא רצה להגיע איתי לבית החולים.
הוא העדיף לא לראות אותי סובלת, במיוחד שהוא היה כ"כ חסר אונים ולא ידע מה לעשות
והעדיף להישאר בבית עם נטע, הבת הגדולה שלנו.

אחרי שהכרחתי אותו, כמובן...
הוא הגיע. נוכח ולא נוכח
כי כשהדולה הגיעה, הוא פשוט נרדם על מיטת הלידה

ללידה של שחר, הבת השלישית שלנו

 הגעתי יותר מנוסה.
עשרות זוגות עברו אצלי בקליניקה, הם עברו לידות מדהימות
ורק אליסף בעלי לא התחבר להכנה ללידה שהלכנו אליה
ואפילו נרדם באמצע הדימיון המודרך.

ואז נפל לי האסימון:

אני צריכה ללמד אותו בשפה שלו.
בלי להפוך אותו ל"דולה" שתומך תמיכה נשית.

הוא גבר.
הוא צריך ללמוד לתמוך בי כגבר שלי,
שנותן לי ביטחון ורוגע בתוך הסערה הזאת ששמה לידה

וזה בדיוק מה שקרה בלידה של שחר
הוא היה מדהים.

למה?
כי הוא סופסוף הבין כמה הוא משמעותי
ושיש לו מה לעשות שם

ומתוך זה הבנתי,
ההכנה ללידה שלי צריכה בעצם להיות מפוצלת ל-2

קורס לנו, הנשים, שמותאם לפחדים, לחששות ולאתגרים,
שמלמד את כל הכלים לרוגע, הקלה על כאב, וגם הכנה ליום שאחרי,
וקורס נפרד לגבר שלנו, ממוקד ומעשי, שמלמד איך לתמוך בנו מושלם,
ולא להיות עוד "עציץ" בחדר.