תנועת "הרבעון הרביעי" מזהה בעיה אמיתית: כיצד מדינה שורדת את הרבעון האחרון של מאה שנות קיומה — הגיל שבו המוסדות והחברה שסביבם נראים יציבים כלפי חוץ, אבל נשחקים מבפנים.
זה השלב שבו האליטות שהקימו את המדינה או עיצבו את דרכה נחלשות ואיתן נחלשת המדינה. ישראל, מזכירה התנועה, לא צלחה את הרבעון הזה בשתי הפעמים הקודמות — לא בממלכה המאוחדת שהתפרקה אחרי 80 שנה, ולא בימי הבית השני שהתפוררו באלימות פנימית סמוך לשנה המאה.
ההיסטוריון הערבי אבן חלדון תיאר כבר במאה ה־14 את המחזוריות ההיסטורית של עלייתן ונפילתן של שושלות וממלכות. הוא תלה אותה במושג שקרא לו עסאביה — הלכידות הקבוצתית, תחושת השייכות והנאמנות ההדדית שמאפשרת לקבוצה לפעול יחד, להקריב, ולכבוש לעצמה מעמד של הנהגה.
בתחילה זו קבוצה מלוכדת שמגיעה לרוב משולי החברה: שבטים, נוודים או קבוצות מיעוט לוחמניות, שחדורת שליחות ונכונות להילחם על מקומם. עם הזמן, כשהשלטון מתמסד והחיים נעשים נוחים, הלכידות הזאת נחלשת. הדור הראשון כובש, הדור השני משמר, והדור השלישי נהנה מהפירות, אך לא מוכן להילחם עבורם. העסאביה דועכת, והאליטה השלטת מאבדת מכוחה. השושלת נופלת, וקם כוח חדש, מלוכד ובעל מטרה, עם עסאביה חזקה ורעננה יותר.
כך זה היה בימי אבן חלדון — אבל מאז השתנה דבר מה מהותי. מדינות רבות מחזיקות היום מעמד הרבה מעבר למאה שנה. מה מאפשר להן לשרוד גם כאשר הלכידות הראשונית דועכת?
המאה ה־20 הציעה לכך תשובה חדשה: דמוקרטיה, מנגנון שמאפשר ריענון מתמיד של עסאביה. לא בהפיכה מבפנים, לא בכיבוש מבחוץ, אלא בתחלופה מסודרת של קבוצות הנהגה ורעיונות. מנגנון שנועד להתמודד עם אותה שחיקה בדיוק שעליה דיבר אבן חלדון, אבל ללא אלימות.
ואיך זה קורה בדמוקרטיות? כולם יודעים שדמוקרטיה זה "משהו טוב", אבל כשמפשיטים את הסיסמאות, נשארת השאלה: מהי בעצם? לצורך הדיון הזה, כדאי לאמץ את ההגדרה של ההוגה האוסטרי ג'וזף שומפטר, שראה בדמוקרטיה שיטה מוסדית שבה קבוצות מתמודדות זו מול זו על הנהגה, ומתחלפות ביניהן לפי כללים קבועים מראש.
שומפטר ידע על מה הוא מדבר. הוא נולד באימפריה האוסטרו-הונגרית, ראה את קריסתה, חווה את עליית הפשיזם באירופה ונמלט ממנו לארצות הברית. בדיוק כמו אבן חלדון, הוא חיפש תשובה לשאלה איך שומרים על יציבות כשהלכידות המקורית כבר לא שם. אבל בניגוד לאבן חלדון הוא ראה מול עיניו גם דוגמאות חיוביות של מדינות דמוקרטיות. הוא לא ראה בדמוקרטיה מימוש של ערכים נאורים, אלא חומת מגן מפני מה שהוא עצמו חווה — קריסת סדר קיים שגרמה לו לברוח מארצו. לפי שומפטר וגם לפי רוב התיאורטיקנים המוסדיים, הדמוקרטיה לא מבטיחה צדק ולא תבונה, אבל היא כן מבטיחה תחלופה. זו שמונעת קיפאון, ניוון והתפוררות. וגם זו שמאפשרת למדינה לשרוד בעולם המשתנה. במובן מסוים, הדמוקרטיה היא הדרך הלא אלימה להזריק עסאביה חדשה למערכת. בלי להזרים לתוכה שבטים חמושים.
תנועת "הרבעון הרביעי" מגדירה את הבעיה בדיוק כפי שתיאר אותה אבן חלדון לפני שבע מאות שנה: דעיכת הלכידות, התרופפות הקבוצות המובילות וסכנת ההתפוררות. אבל הפתרון שהם מציעים הוא לעכב כל שינוי עד שתושג הסכמה רחבה. הפתרון הזה מתעלם מהתשובה שנוסחה על ידי הוגים ונבחנה בהיסטוריה המודרנית: הדרך להתמודד עם שחיקת העסאביה היא לא בהחזרת סמכות ישנה או הרחבת שיח קהילתי, אלא באמצעות מנגנון פוליטי של ריענון פנימי, כזה שמאפשר לקבוצות חדשות להיכנס לזירה מבלי לפרק את המסגרת. הניסיונות לקבע את הסדר הקיים, גם אם הם נעשים מתוך דאגה, עלולים לייצר את ההפך מיציבות. ההיסטוריה מלמדת אותנו שחברות ששורדות לאורך זמן הן אלה שיודעות להשתנות בזמן, לא אלו שהקפיאו את עצמן במציאות שאולי הייתה טובה בעבר.
הרבעון הרביעי בוחרת ללכת בכיוון ההפוך: לא לחדש את הלכידות דרך תנועה, אלא לנסות לשמר את המצב הלא־יציב באמצעות הקפאה. במקום לאפשר תחלופה של מוקדי השפעה, היא מציעה לעצור כל מהלך חדש באמתלה של "הסכמה רחבה". הצעה שנראית ממלכתית על פני השטח, אך בפועל חוסמת את הכלי היחיד שמסוגל להתמודד עם משבר הרבעון הרביעי: התחלופה עצמה.
הדרישה לרוב של 80 ח״כים אולי נשמעת רצינית, אבל במציאות הנוכחית היא פשוט דרך להבטיח ששום מהלך לא יקרה. וכאשר מי שמתנגד לכל שינוי מקבל זכות וטו על כל ניסיון לרענון, התוצאה איננה יציבות, אלא קיפאון רווי מתח. צריך לזכור: זו איננה הקפאה של מצב בריא, אלא ניסיון להקפיא מצב רעוע. כאילו הוא יוכל להחזיק לנצח.
אבל מצבים כאלה לא נשארים יציבים. הם מתפוצצים. במקום ריענון עסאביה בדרכי שלום, נקבל תחלופה דרך הפיכה מבפנים או כיבוש מבחוץ. בדיוק ההפך מהחזון של התנועה.
אם זהו באמת הרבעון הרביעי של המדינה — אין סכנה גדולה יותר מהתעקשות להישאר בדיוק במקום שבו אנחנו עומדים. הבעיה אינה פוליטיקה גרועה או פוליטיקאים לא ראויים — אלא כשמפסיקים לפתור משברים דרך הפוליטיקה. פוליטיקה היא זירה. היא לעיתים מכוערת, רועשת, מתסכלת. אבל היא גם המקום היחיד שבו קבוצות יכולות להתחלף בלי שהמדינה תתפרק.
מי שמחפש פתרונות עוקפי־פוליטיקה, בסוף מקבל פתרונות עוקפי־דמוקרטיה.