כששגרה אין, ורגש יש יותר מדי
המצב הנוכחי פירק את כל מה שהכרנו.
אין יותר "שגרה". אין הפרדה ברורה בין בית לעבודה, בין חדשות לחיים, בין חרדה אישית לצורך להיות הורה רגוע.
הבית הפך להיות הכל ביחד: חמ"ל מול החדשות, ג'ימבורי לילדים, וזירת התמודדות אישית שקטה. אנחנו נעים כל הזמן בין תחושות קצה: מדאגה משתקת לרגעים של כעס, מתשישות מוחלטת לצורך לתפקד כאילו הכל בסדר.
בתוך הכאוס הזה,
איך אפשר בכלל להיות מסונכרנים עם בן או בת הזוג, שחווים רכבת הרים משלהם?
איך אפשר למצוא את ה"ביחד", כשה"אני" הפרטי של כל אחד מאיתנו בקושי מחזיק מעמד?