לפני כשמונה שנים התוודעתי ל"אור שלום" — ארגון ללא מטרות רווח המטפל בילדים ובנוער בסיכון שהוצאו מביתם עקב מצבי פגיעה והזנחה קיצוניים. שמענו מחבר שהוא והעובדים שלו מאמצים משפחתון. במשפחתון גרים תחת קורת גג אחת כ־12 ילדים בני 8 עד 18 עם הורֵי בית שמגדלים אותם נוסף על ילדיהם הביולוגיים, ובסיוע צוות רחב. הסיפור הזה, שתיאר עולם תוכן כל כך לא מוכר ורחוק משלי, סקרן אותי. מלווה בבן זוגי ובמנכ״לית "אור שלום" דאז, הגענו לסיור באחת הפנימיות של הארגון. הסיור היה מטלטל ועורר הרבה שאלות ותהיות. במקרה, היום שבו הגענו היה יום ביקור הורים. אני זוכרת שעמדנו מהצד, מתבוננים בהתרגשות בהורים שילדיהם הוצאו מביתם בשל הזנחה או עקב אי־יכולת אחרת לגדל אותם, ובמקרים רבים — מלווים בתינוקות נוספים שנולדו להם. לצד הקושי היה אפשר לראות את הגאווה של ההורים בהישגים של ילדיהם, ואת ההוקרה שהם רוחשים למי שמגדלים אותם.
בעודי עומדת שם, מביטה בהתרחשות, המחשבות נדדו אל שלושת ילדיי. חשבתי כמה עטופים ומפונקים הם הילדים שלנו; כמה מחשבה, עשייה וחום אנחנו משקיעים כדי להיות ההורים שאנחנו רוצים להיות, ואיך לפעמים אני מרגישה שגם בכך אין די.
מהביקור בפנימייה המשכנו למעון משפחתי, אחד מ־21 המעונות המשפחתיים של "אור שלום" הפזורים ברחבי הארץ. בסופו של אותו יום, החלטנו לקחת חלק בעשייה של הארגון המופלא הזה.
באחד מערבי ההתרמה של "אור שלום" עלו על הבמה אם הבית של אחד המשפחתונים במרכז הארץ וכמה מהילדים. הסיפורים שסיפרו והילד המדהים ששר כמו זמיר נכנסו לי ישר לנשמה. כשירדו מהבמה ניגשתי אליהם, ושאלתי אם יש מי שמאמץ אותם. להפתעתי ולשמחתי, הם אמרו שלא. הקשר שלנו כמשפחה עם אותו משפחתון היה מיידי; אם ואב הבית, בנות השירות, צוות המדריכים, הצוות הטיפולי, ובעיקר הילדים — כולם נכנסו לנו עמוק ללב, ומאז הם חלק מהחיים שלנו.
ככל שעבר הזמן התעצמה שמחתי על כך שמשפחתי היא חלק ממעגל של עשייה שיש בה טוב. אלא שבתוכי הרגשתי שעדיין חסר לי משהו — משהו שיחבר אותי בעוד דרך לנתינה, שיהיה רק שלי. חיפשתי את הדבר שיגרום לי להרגיש שאני נותנת את כל כולי, שאוכל באמצעותו להשפיע על מעגלי החברה השונים, שיאפשר לי לתרום — אבל גם לקבל בחזרה. אט אט הבנתי שהדבר שחסר לי יוכל להתממש רק אם יתקשר לתחום העיסוק שלי; רק אם יגרום לי להיכנס לסטודיו — המקום שאני כל כך אוהבת ושבו אני משקיעה את זמני ביצירה ובעיצוב חרוזי זכוכית ותכשיטים. ידעתי שאני רוצה שהפרויקט שלי יעסוק בנשים, בהיותי יוצרת תכשיטים שמקשטים ומשמחים נשים.
מלבד המעונות המשפחתיים, ל״אור שלום״ יש כ־550 משפחות אומנה. משפחות אומנה, בשונה מאימוץ, נועדו לספק מענה זמני — שלעיתים קרובות הופך לקבוע — לילדים שיש צורך להוציא אותם מביתם. לאורך תקופת החיפוש וההתלבטות שמעתי כמה וכמה סיפורים של משפחות אומנה שכל אחד מהם גרם לי צמרמורת והעלה דמעות בעיניי. כך התגבשה בי ההחלטה להקדיש את הפרויקט לאימהות האומנה — נשים שהן סוג של מלאכיות; שלא דורשות, אבל גם לא זוכות להערכה ולהכרה המגיעות להן מהחברה; נשים שבשום אופן לא הייתי יכולה לעשות את מה שהן עושות. לשמחתי, מצאתי את הדרך שלי להוקיר אותן, להביע בפניהן את הערכתי העמוקה ולהעניק להן משהו ממני בדרך האותנטית ביותר שבה אני יכולה להעניק — תוך כדי עשיית האמנות שלי.