בדרכים בהם הלכתי במשך חיי, היו סימנים מהיקום (רמזי משמעות) אך לא באמת התייחסתי לקיומם.
זכור לי שכבר כילדה, כנערה וכבוגרת יצרתי קשרים בינאישיים במהירות ובקלות בזכות ההקשבה לסיפורי החיים, הסקרנות, ההתעניינות, האכפתיות ועם הזמן למדתי לבצע הקשרים ולזהות מצד אחד מכנה משותף לבעיות שאנשים מציגים בפניי ומצד שני, למדתי שכל אדם הוא עולם ומלואו.
באופן טבעי נסחפתי לעולם האימון האישי והטיפול שעשה לי "סדר בבלאגן" ודייק לי את השיח התקשורתי הבינאישי בצורה תהליכית, מובנית ובקצב של המתאמן.
התעוררתי על עצמי !!
בשנת 2013 כשאני בת 42, נשואה עם 3 ילדים, עבודה מסודרת, קריירה מוצלחת, חברים בהמוניהם, חיים נהנתניים, חליתי במחלת הסרטן ושם חוויתי את המשבר הגדול של חיי. פתאום החיים קיבלו תפנית חדה. מחיים כביכול וודאיים, מתוכננים וידועים מראש עברתי לתחושת חיים זמנית, חוסר יציבות וחיפוש אחר משמעות בחיי. הבנתי שאני מתנהלת לא נכון, "משהו" כבר לא עובד כמו פעם. החיים שחייתי לא בהכרח היו החיים שבחרתי עבורי אלא יתכן שבחרו אותם עבורי.
אני זוכרת שביום של הניתוח פקחתי את עיניי ובראשי נשמעה תפילה: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא ארע רע כי אתה עמדי, שבטך ומשענתך המה ינחמוני.." קמתי עם תחושת השגחה עליונה והאמונה הזו חיזקה אותי שמה שיהיה, יהיה לטובה.
הפחד הוליד דחף ! ( פחד זה דחף בקריאה הפוכה )
מ"עז יצא מתוק" כי לצד הפחד מהמוות, תחושת הזמניות וחוסר הידיעה מה יעלה בגורלי , נולדה א.ח.ת בדרך שלך
א= אמונה
ח= חיובית
ת= תקווה
ההבנה הזו שמעגל החיים מורכב מאמונה שמסמלת את העבר, שחר הימים. חיוביות שמסמלת את ההווה , לדעת לחיות את הרגע וליהנות ממה שיש כאן ועכשיו ותקווה שמסמלת אופטימיות לעתיד לבוא, היא זו שחיזקה אותי וליוותה אותי בתהליך ההחלמה.
עם הזמן עברתי משברים נוספים והרגשתי איך אני נאטמת רגשית עד לכדי חסימה של ממש, פיזרתי אהבה בשפע אך לא הצלחתי להרגיש אותה בתוכי, חייכתי, שמחתי אך מבפנים כעסתי, התאכזבתי, הושפלתי, נפגעתי ומהמקום הזה המשכתי ללמוד, לצמוח ולהתפתח.