כשנכנסתי לחדר המדרגות ראיתי משהו מבצבץ מתיבת הדואר.
ניגשתי וניסיתי לשלוף עם האצבעות שלי את המכתב שהיה שם, הוא נפל פנימה וזה הרגע שהבנתי שאני צריכה להוציא עכשיו את המפתח מתוך התיק העמוס שלי. הורדתי את כל השקיות מהידיים, הפכתי את התיק, הגעתי למפתח ופתחתי את תיבת הדואר. חוץ מחשבון חשמל והודעה מרשות המיסים היתה שם מעטפה אחת שלא התנוסס עליה שמי.
בטח טעות, חשבתי לעצמי. ואז קלטתי:
זה לבן שלי!
לרגע לא הבנתי. רגע, מה זה? מה קורה? פתחתי את המעטפה כשבמקביל אני אוספת את השקיות מהרצפה. פתחתי את המכתב ואז הבנתי - הגוזל שלי עולה לגן עירייה - אני פשוט לא מאמינה.
המון מחשבות מתחילות להעסיק אותנו רגע אחרי ההתרגשות.
איזה גן? מי הגננת? איך הוא יסתדר? כל כך מעט אנשי צוות וכל כך הרבה ילדים,
איך יראו אותו, הוא עוד לא נפרד מהחיתול, ומה יהיה עם המוצץ.
לא הצלחתי לסדר את המחשבות והחלטתי לתת לזה לשקוע.
רק עכשיו, כשההתרגשות קיבלה מקום - אני מבינה שהגוזל שלי גדל!
הוא עולה לגן עירייה וזה מרגש ומשמח, מעורר התפעלות והתרוממות רוח, ואפילו אופטימיות.
נכון - אין לנו בחירה לאיזה גן עירוני הילדה שלי תלך.
ונכון – יש עוד כמעט חצי שנה עד המעבר, במונחים של ילדים זה נצח.
ויחד עם זאת יש לנו המון השפעה על ההכנה של הילדים, על הרגשות והאווירה שנביא איתנו לקפיצת הגדילה שממש מחכה לעבר הפינה.
האם אנחנו מביאים התרגשות או לחץ? מודעות זה הצעד הראשון.
אני בחרתי להתרגש. מוזמנים לאמץ, זה מדבק.