image
יש (לנו ביחד) עתיד?
אילן ליזרוביץ / מורה לתקשורת וגיאוגרפיה


"אין תחושה ואוירה של בחירות", די ! עוד פעם בחירות? נמאס. אני לא יודע אם אצביע הפעם"!
אלה הם רק חלק מהמשפטים שרבים מאיתנו שומעים בתקופה האחרונה.
עשרות מערכות בחירות עברתי עד כה במדינת ישראל. רובן כעיתונאי וכתב בחדשות ערוץ 2 (12 של היום), חלקן מתוך המערכת הפוליטית (כיועץ תקשורת של שר התחבורה דאז ישראל כ"ץ) ואפילו כמזכיר קלפי כמה פעמים מאז שפרשתי מכל אלה לפני כעשור. אכן, אני יכול לומר בפה מלא כי הבחירות האלה הן שונות. הן אחרות, ולא רק בגלל שהן קבעו שיא ישראלי, אם לא שיא עולמי: מערכת בחירות חמישית בתוך שלוש שנים וחצי ,ולפי התחושות בשטח זאת כנראה גם לא תהיה מערכת הבחירות האחרונה לתקופה הקרובה.
 בעבר היינו רגילים לקיים מערכת בחירות לפי החוק: כל ארבע שנים (לעיתים אפילו ארבע וחצי ואפילו כמעט חמש מי היה מאמין), והמדינה ממש לבשה חג. כרזות בכל פינה, פתקים מפוזרים לכל עבר וגולת הכותרת הייתה תשדירי תעמולת הבחירות. ברדיו ובעיקר בטלוויזיה. היום אמנם יש תשדירים בכלי התקשורת אבל אף אחד כמעט לא נחשף אליהם וכתוצאה מכך השפעתם אפסית.
זכורה לי מערכת בחירות צמודה במיוחד בין שתי המפלגות הגדולות (המערך והליכוד )
 ב- 1984, לאחר פרישתו של מנחם בגין ז"ל. המועמדים לראשות הממשלה מטעם מפלגות אלה היו אז שמעון פרס ז"ל מהמערך ויצחק שמיר ז"ל מהליכוד, אבל דומה שברחוב הישראלי חשבו שהקרב היא בין שלישית הגשש החיוור שעבדו בשביל המערך לבין ספי ריבלין ז"ל שייצג את הליכוד. בדרנים מהשורה הראשונה שהכינו מדי ערב תעמולה מבריקה ומצחיקה, בערוץ היחיד ששידר אז, ערוץ 1 בשחור לבן. דומה שזאת הייתה ההצגה הטובה בעיר עם 100% רייטינג וכל העם ישב לראות מדי ערב " מי יכניס למי". הצגת בידור עלינו ועל חיינו. אבל עם כל הקרב, היו בתשדירים אלה הרבה תמימות. אף צד לא חצה את הקווים, לא הכפיש יתר על המידה ובטח שלא הסית. שיא התעמולה היה תמיד בעימות טלוויזיוני בין שני המועמדים לראשות הממשלה, פורמט שהעתקנו מארה"ב.
ככל שחלפו השנים, ההפרש בין מערכת בחירות אחת לשנייה הלך וקטן: פעם בשנתיים, פעם בשנה וחצי, ובשלוש וחצי השנים האחרונות , כאמור, היגענו כבר לחמש מערכות בחירות.
יחד עם   התדירות הגוברת של מערכות הבחירות, ירדה הסובלנות אצל הפעילים והאלימות גברה. בעבר זה הסתכם מקסימום בזריקת עגבניות ובהריסת שלטים. היו גם מקרי אלימות פיזיים, מכות ואפילו ירי פעם אחת בין פעילים בהרצלייה, אבל זה בסה"כ היה בשוליים.
בשנים האחרונות הכל עבר לזירה האינטרנטית, הדיגיטלית, בעיקר ברשתות החברתיות.
זה התחיל במנהיגים שלא חששו ליצור חלוקה ברורה של אנחנו והם, יחד עם הכפשות והסתות בלתי פוסקים, לצד פעילים שניבלו את הפה וזיהמו את הרשת. אבל אז הם עשו זאת בעילום שם או, תחת כינויים, כי חששו לחשוף את עצמם. כן פעם, לא מזמן הייתה פה עוד קצת בושה. עכשיו כל אחד כותב בריש גלי את שמו ואף מוסיף את תמונתו ואלה "מפארים" פוסט מכפיש מעליב ופוגע במי שאינו חושב כמוהו. אפילו חברת "מטא", המפעילה את פייסבוק, אינסטגרם ווטסאפ כבר הרימה ידיים בישראל. בעבר הלא רחוק כל הכפשה קלה זכתה לחסימה. עכשיו אומרים שם שאין להם את הכלים להבין בעברית את כל מה שנכתב ולכן אינם יכולים לחסום פוסטים (חלקם של פרופילים מזויפים) וזאת חרף תלונות רבות. כנראה שהם כבר עייפו מלופ הבחירות הבלתי פוסק אצלנו. את כל זה מנצלים היטב הפוליטיקאים ותמכיהם. 
גם אמות המוסר השתנו פה ללא הכר אצל כולם, ומה שנחשב בעבר כחריג ולא מקובל, הופך היום אצל כולם לנורמה.
רק לפני כחודש הנחתי כאן בתיכון אהל שם בר"ג פאנל בחירות בהשתתפות נציגי תשע מפלגות (ובהן גם שרה אחת), המתמודדות לכנסת ה -,25 שיתקיימו בתחילת נובמבר. את התלמידים הכינו היטב לאירוע וביקשו מהם לכבד אותו ולשמור על שקט ועל תרבות דיבור. התלמידים, מי"א-י"ב בסך הכל עמדו בהבטחה, אבל מי שלא עמד בה היו חברי הפאנל, שרק דקות מעטות  לאחר שחתמו על מסמך שהעברתי ובו התחייבות לנהוג בכבוד ובהגינות כלפי עמיתיהם לפאנל ולמערכת הבחירות בכלל, החלו לצעוק ולגדף זה את זה, כאשר אני מתקשה להשתלט עליהם. הנחתי כבר לא מעט פאנלים דומים במערכות קודמות, אך הפעם זה עבר כל גבול. הרגשתי ממש כגננת.
התוצאה המרכזית של היום הדמוקרטי הזה( כפי שאני רואה אותה), הייתה הצבעה של שמונה !!! אחוזים מהתלמידים בפתק לבן. פתק של מחאה. הם פשוט הביעו את מחאתם על תרבות הדיבור של נבחרינו שבהחלט נתנו להם דוגמה לא טובה. והתלמידים ראו והפנימו.
אז בואו נסתכל רגע אחד קדימה אל היום שאחרי הבחירות. כן דומה שמערכת הבחירות הזאת כבר עברה כל גבול. הקרע בין המחנות הולך וגדל ולא ניתן לאיחוי. אבל צריך לזכור: כבר עברנו תקופות קשות מאלה וידענו לצאת מחוזקים. כל אחד מאזרחי מדינת ישראל וממנהיגיה צריך לזכור כי מחר מוכרחים וצריכים להיות ביחד, לנהל פה מדינה, להוביל פה עם ולהמשיך יחד קדימה. לא יעזרו כל קריאות של אף צד לאור תוצאות הבחירות כי "הלכה לנו המדינה". צריכים לזנוח את המחלוקות (כמה שיותר) ולחפש את המאחד. את השווה ולא את השונה, כי רק כך יהיה לנו כאן עתיד משותף במדינת ישראל.
image
"אהלשון" 
מיכל חמד 

בפעם החמישית בתוך שלוש שנים התקיימו השבוע הבחירות הכלליות, והעם בחר את נציגיו בכנסת. שמה של כנסת ישראל נקבע במושב הפתיחה של האסֵפה המכוננת כחצי שנה לאחר קוּם המדינה על פי כנסת הגדולה –  אסֵפת החכמים שהנהיגה את העם היהודי והייתה המוסד המחוקק בראשית ימי הבית השני (המאה החמישית והרביעית לפני הספירה). מספר החברים בכנסת ישראל נקבע ל-120, כמספר חבריה של כנסת הגדולה עם ייסודה. 
מקום מושבה של הכנסת זכה לשם מיוחד:משכן הכנסת. משכן הוא מקום מגורים, מקום לשכון בו, והוא נגזר מן השורש שכ"נ כמו המילים שכן ושכונה. בתנ"ך התייחד המשכן לציון האוהל של ארון העדות, וכיום המילה משמשת לציון מבנים בעלי חשיבות ציבורית, כמו משכן הנשיא.
image
EngliSHepherd 
The English Department

Autumn, season of the year between summer and winter during which temperatures gradually decrease. It is often called fall in the United States because leaves fall from the trees at that time. Autumn is usually defined in the Northern Hemisphere as the period between the autumnal equinox (day and night equal in length), September 22 or 23, and the winter solstice (year’s shortest day), December 21 or 22; and in the Southern Hemisphere as the period between March 20 or 21 and June 21 or 22. The autumn temperature transition between summer heat and winter cold occurs only in middle and high latitudes; in equatorial regions, temperatures generally vary little during the year. In the polar regions autumn is very short. 
image
image
image
image
image