אולי את כבר לא צועקת,
אבל בפנים את מותשת.
עייפה מלנסות שוב להסביר, שוב לבקש, שוב להחזיק את הכול על הגב שלך.

כבר שנים שאת מרגישה שאת הולכת על קליפות ביצים –
לא רוצה לריב, אבל גם לא מצליחה לשתוק.
מדברת, מתעצבנת, מתחרטת. ואז שותקת. ואז שוב.

הכול מצטבר. התסכול, העצב, הבדידות.
גם אם את מוקפת אנשים – התחושה היא של לבד.

ומה שהכי כואב –
זה שלא משנה כמה את מנסה, זה פשוט לא עובד.
את מרגישה שוויתרת על עצמך כדי לשמור על קשר.
אבל מה שנשאר – זו רק תחושת ריחוק.
בתוך הבית. בזוגיות. מול הילדים. מול ההורים. מול מי שקרוב אלייך.

 

שזה כבר לא יכול להמשיך ככה.
שלא בא לך להילחם – אבל גם לא בא לך להיעלם.
שאת לא רוצה לפגוע – אבל את גם לא מוכנה להיפגע.

ואת צודקת.