אני מודעת שאני רגישה לזה וזו הסיבה שכל כך חשוב לי לדבר על זה!
מיטל (שם בדוי) אשת מקצוע מוכשרת ומטופלת שלי אמרה לי השבוע-
'אני יודעת שזה לא עוזר לי להתאמץ להיות נחמדה ומתחשבת בעבודה, לא מעריכים אותי על זה ואפילו לא מצפים ממני להיות כזו פרפקציוניסטית אבל אני פשוט לא מסוגל להרפות!
זה לא רק בעבודה, זה גם בבית: אני לא מצליחה לנוח אם יש גרגיראבק אחד על המדף או כלי אחד בכיור. אני גמורה, פשוט גמורה, אבל אני לא יכולה לשנות את זה.
בעלי כבר מאבד סבלנות. אני מרחמת עליו. כל היום הוא צריך לשמוע את הקיטורים שלי. הוא מעיר לי כשאני צועקת עלהילדים ואז אני כועסת עליו. מה לא ברור? אין לי כוח להחזיק את עצמי עד שהוא מגיע הביתה. הילדים שגעו אותי. הסעתי אותם לחוגים, לחברים, לשיעורים פרטיים. הם לא מעריכים, רק רבים ביניהם. ברור שבערב אני אצעק.
כל הזמן אני מריצה בראש את כל מה שצריך לעשות. כל כך הרבה דברים שלא תלויים בי. בפנים אני מבינה ששום דבר לא קריטי אבל אני באמת לא יודעת איך להשתנות. איך מורידים את הלחץ? איך חיים בשלווה בתוך מציאות שלא הכל הולך בדיוק כמו שאני רוצה?'
ברירת המחדל של כל כך הרבה מאיתנו היא לעשות את החשבונות של כווווולם, לתת מענה לכללללל הצרכים מסביב ולהסתפק בשאריות של השאריות שבסוף.
הדפוסים מוכרים וחוזרים על עצמם -
את נכנסת לנעליים שלא שלך ומרצה את המנהל, את בעלך, את ילדייך ואת ההורים. את נעלבת אבל סופגת. בשם הנימוסים והכבוד את שומרת הכל בפנים.
את מודעת לזה אבל מרגישה שאין לך ברירה אחרת.
חשוב לך לקבל הערכה, זה ממש מניע אותך הרצון הזה, וככה גם הפחד משיפוטיות.
לא משנה מה, שרק לא יחשבו עליך דברים לא טובים!
בטח לא האנשים שקרובים עליך!
לא נורא, את אומרת לעצמך, אסחוב עוד קצת, עדיף ככה מאשר לריב.
היית שם. ניסית לדבר. זה לא התקדם לשום מקום. למה לריב? בסוף זו את שצריכה לפייס וזה כבר באמת קשה מדי.
עדיף לספוג, לשתוק, להגיד כן.
אין ברירה אחרת.