מה למדתי מילד שלא רצה לקום בבוקר?
מה המינון הנכון בקבלה עצמית?
המתח והבלבול נשמעו בשאלה ששאלה אותי ריקי (שם בדוי).
מהניסיון שלה בחינוך ילדיה, היא חוותה שקבלה גורמת לרפיון ידיים.
הילד מקבל את עצמו כל כך עד שהקבלה פותרת אותו מלעשות שינוי,
מלקחת את עצמו בידיים.
קחי לדוגמא את הילד שלי, היא אמרה.
בבוקר הוא עייף מאוד, לא מוכן לקום ללימודים.
ישן עד שעות הצהריים.
קם להתרחץ, ואחרי שקצת הסתובב שוב מרגיש עייפות. הולך לנוח.
וכך עובר היום בקבלה מוחלטת ובבטלה מוחלטת.
"אז כן לקבל אותו או לא לקבל?", הייתה שוב פעם השאלה.
ובעצם השאלה שלה הייתה מכוונת כלפי עצמה:
"לקבל את עצמי ולהגיע למצב של חוסר עשייה כמו הילד או לא לקבל את עצמי?"
והנה החשש הגדול, שעוד נשים מתמודדות איתו:
האם קבלה עצמית לא תביא אותנו בהכרח למקום שבו לא נזוז מהמקום שלנו, תגרום לנו לרפיון ידיים בעבודה העצמית שלנו?
אז כמו כל דבר, אין פה רק שחור לבן, הכל עניין של מינון!
מה קורה לך בבוקר, כשהשעון מעיר אותך מהשינה הכי טובה?
"עוד חמש דקות", את אומרת לעצמך, לא מסוגלת לקום מהמיטה.
לוחצת על הנודניק ועוצמת שוב עיניים.
ואולי אחרי 5 דקות אלו את מכוונת את הנודניק לעוד 5 דקות.
אבל אח"כ את קמה בהחלטיות!
מספיק קיבלת את עצמך!
הגיע הזמן, בכל זאת, לקום ולעשות משהו.
את מאפשרת לעצמך להיות קצת במקום הקושי, אבל אח"כ לוקחת את עצמך בידיים.
לא מתעלמת מהקושי.
לא הודפת אותו בחוזקה מחוץ לדלת.
אבל גם לא מאפשרת לו להשתלט על החיים שלך.
את מחליטה כמה זמן להישאר במצב של קושי ומתי הגיע הזמן ללכת הלאה או לחילופין ללכת ולחפש פתרון לקושי.
אז לקום בבוקר, זה בקטנה, גם אם אכן זו התמודדות.
ומה היא ההתמודדות שלך שקשה לך לקבל במינון הנכון?
שרה לנגזם 054-8449412