image
והפעם בפינתנו: ריאיון עם איציק דנציגר
איציק דנציגר, בוגר מחזור כ"ו, 1967. דנציגר משמש כיו״ר המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מט״ח), כחבר דירקטוריון IVN, חבר דירקטוריון ויו״ר לשעבר של גליל סופטוור וכסגן נשיאת הקרן החדשה לישראל. משנת 1985 עד 2007 הוא שימש בתפקידי ניהול שונים בקבוצת קומברס, ובכלל זה נשיא קבוצת קומברס טכנולוג'י ונשיא קומברס מערכות רשת. דנציגר הוא ממייסדי מכון אבני ראשה למנהיגות בית ספרית, משמש כחבר הנהלה ומעורב בבניית מגזר העסקים החברתיים החדש בישראל. הוא בעל תואר B.Sc בהצטיינות, תואר M.Sc בהנדסת חשמל מהטכניון ותואר שני בהצטיינות בפילוסופיה ותרבות דיגיטלית מאוניברסיטת תל אביב.

ראיינה: יעל בן-שלמה יב7
איך אתה זוכר את בית הספר "אהל-שם"? 
סיימתי את התיכון בשנת 1967. אני משער שבית הספר התיכון שלי שונה מהיום. "אהל-שם" היה בית ספר שלא קיבל כל תלמיד, הוא מיין תלמידים וגם הנשיר תלמידים. תלמידים נשרו אחרי כיתה י, ובין י ל-י"א. אני זוכר בית ספר ברמה מאוד גבוהה. חלק מהמורים הערכתי, והיו גם כאלה שלא. בסך הכול, אני חושב שבית הספר פחות שם לב בזמנו או הדגיש חשיבה ביקורתית ופחות התעמק בצורך לעודד תלמידים להצליח. לא נאבקו על הצלחתו של כל תלמיד, ואת ההנשרה פחות אהבתי. אם קיבלת ציון פחות טוב, אז לא כל כך התאמצו שתבין את מה שלא הבנת במתמטיקה, "אז מקסימום תנשור ותעבור לבית ספר אחר". אני לא מתאר לעצמי שזה מה שבית הספר עושה היום, אבל אלה הדברים שאני זוכר, לצד לימודים   ברמה גבוהה. האווירה בין התלמידים הייתה אווירה טובה, בניגוד לאווירה בין המורים לתלמידים שהייתה פחות חברית. היה ממש דיסטנס - קמנו בתחילת כל שיעור, פנינו למורה ב"המורה" וכן הלאה. היו מורים שמאוד היה אכפת להם והם היו מסורים לתלמידים, והיו מורים שהיו פחות מסורים, התעקשו על הדרישות שלהם ופחות היה אכפת להם אם תלמידים הצליחו, אבל אני מדגיש שלא מדובר בכל המורים.

האם היה איש צוות שהותיר בך חותם משמעותי?
את ד"ר חיים ברוקר ז"ל, המורה לפיזיקה, שהיה גם המחנך שלנו אני זוכר היטב. הייתי במגמה הריאלית, לא היו אז יחידות, היו 4 מגמות – הומנית, דו-לשונית, ביולוגית וריאלית. אני זוכר את ד"ר ברוקר קודם כול כבן אדם, מה שמכנים ביידיש "מענטש". היה אכפת לו מאתנו, הוא השקיע בחינוך לערכים. הוא היה גם מחנך, וגם היה לו חשוב שנבין, ולא רק נדע להפוך את השאלה בפיזיקה למשוואה ולהציב את הנתונים הנכונים בנוסחה, אלא שנבין ונחשוב אנליטית.

אילו עיסוקים היו לך מעבר ללימודים?
חוץ מלבלות עם החברים מהשכונה, השתתפתי גם בכל מיני חוגים - צילום, פיתוח תמונות. אז פיתחו תמונות בחדר חושך, לא היה צילום דיגיטלי. עד כמה שאני זוכר לא היה אפילו צילום צבעוני, היה רק בשחור-לבן. הייתי גם בחוגי מדע, כמו פיזיקה גרעינית, שלא למדנו בבית הספר, אלא במסגרת חוגים. מעבר לכל אלה, להורים שלי הייתה חנות ספרים ומכשירי כתיבה באמצע רחוב רש"י, שאולי קיימת גם היום. עזרתי להוריי בחנות, ממש עבדתי בה.

האם יש חברים מהתיכון שמלווים אותך גם כיום?
יש כמה חברים שנפגשים מדי פעם, כמו עודד פירסט, שלמד איתי באותה הכיתה, ויעקב ציפורן. למדתי אתם בהמשך בטכניון ואפילו גרנו יחד כמה שנים באותה דירה בטכניון. עם אנשים נוספים, כמו זהבה רפפורט ורפי מימון, אנחנו נפגשים, ואפילו יש לנו קבוצת ווטסאפ שנפתחה לפני שנה.

מדוע בחרת בהנדסה ולא במחשבים? האם כיום, בראייה לאחור, אתה מצטער על כך? 
ההבדל בין שני התחומים הוא לא גדול. מדעי המחשב, הנדסת מחשבים והנדסת אלקטרוניקה די משיקים זה לזה. בזמנו, לפני 50 שנה, מדעי המחשב כמקצוע לימוד אקדמי היה רק בתחילת דרכו, וברוב האוניברסיטאות, חוץ מבטכניון, הוא נלמד עם לימודי מתמטיקה. למרות שהייתי  טוב במתמטיקה בתיכון, מתמטיקה לא היה מקצוע שמשך אותי, ולכן בסופו של דבר החלטתי ללמוד הנדסה. האם היום הייתי בוחר אחרת? יכול להיות שכן הייתי בוחר במדעי המחשב, אך חשוב לזכור שהמקצוע עבר שינויים ומהפכים במהלך השנים האחרונות, וגם הנדסת אלקטרוניקה. כשהייתי סטודנט, מדעי המחשב כלימודים אקדמיים בארץ היו בתחילת הדרך. כשלמדתי בטכניון, הרצתי תכניות על מחשב מיינפריים IBM 65, מחשב מרכזי ענק שמאכלס קומה שלמה. ההקלדה לא בוצעה על מסופי פי-סי כמו היום, אלא בכרטיסים מנוקבים. זאת הייתה הטכנולוגיה אז.
לא היה ברור לי שאפנה ללימודים טכנולוגיים, חשבתי בהתחלה אולי ללמוד פיזיקה באוניברסיטה. היה ברור לי שאלמד מדעים או הנדסת אלקטרוניקה. בסופו של דבר, ממש לפני תחילת הלימודים החלטתי שאני רוצה לעסוק במקצוע עם היבטים מעשיים יותר, ולא רק תיאורטיים. בזמנו תפסתי את לימודי הפיזיקה באוניברסיטה כיותר תיאורטיים, אבל כבר אז הבנתי שלמהנדסי אלקטרוניקה יש הרבה יותר פוטנציאל עבודה.

לאחר שעזבת את קומברס ייסדת את גליל סופטוור. היכן נוצר בך הדחף להשתלב בעשייה החברתית? 
באיזשהו שלב, אולי לפני 18 שנה, הרגשתי שדי מיציתי את עצמי כנשיא חברת קומברס. התמזל מזלי וקומברס מאוד הצליחה מבחינה כלכלית וגם אני. חשבתי שאני מאוד רוצה להחזיר לחברה את מה שהיא נתנה לי, ואני לא מתכוון רק בכסף, אלא להפנות את הניסיון הניהולי שרכשתי ואת הניסיון היזמי לנושאים חברתיים. מצאתי שהניסיון שלי רלוונטי לא רק לתחום ההייטק, אלא גם לעולם החינוך או לעולמות חברתיים. בעולמות החברתיים מצאתי שיכולות הניהול, רמת הניהול והיזמות היו נמוכות יחסית לעולם ההייטק וחשבתי שנכון שאתרום מיכולותיי לנושאים האלה.
באופן ספציפי, לגבי גליל סופטוור, זה מוביל אותי אחורה 13 שנה בערך - ראיתי את מגזר ההייטק מתפתח, אבל כמעט בלי מהנדסים ערבים, שזה בלתי הגיוני לחלוטין, כאשר האוכלוסייה הערבית מהווה 20% מאזרחי ישראל. בכל מגזר ההייטק, שכבר היו בו אז עשרות אלפי משרות לתפקידים מקצועיים כמו מהנדסים, מתכנתים וכו', היו אז, בתחילת 2008, בין 200 ל-300 מהנדסים ערבים. חשבתי שדבר כזה לא יכול להיות, אולי יש אפליה מובנית או מתקיימים חסמים אחרים שגורמים לכך שמהנדסים ערבים לא נקלטים בשוק ההייטק, ומאחר שהם לא נקלטים בהייטק, הם גם לא פונים ללמוד מדעי המחשב והנדסה. שוב, באופן יחסי ראיתי אז הרבה צעירים מוכשרים מקרב הצעירים הערבים שלמדו רפואה, כבר אז  מעל 50% מהרופאים בצפון היו ערבים.
כבר אז היה מחסור במהנדסים, בייחוד בתחום התוכנה במגזר ההייטק, ולכן חשבתי שיש כאן מצב של win-win, כלומר גם כדי לפתח את מגזר ההייטק צריך יותר מהנדסים והנה, יש פה 20% מהאוכלוסייה שאינם משתלבים. התייחסנו גם לחסמים להשתלבות במגזר ההייטק, ולכן הקמנו חברה במקום שחשבנו שהוא נכון לה גיאוגרפית, בנצרת, כי זה פחות או יותר המרכז של צפון הארץ, כשמסביב יש הרבה יישובים שגרים בהם ערבים, וזאת דוגמה לעסק חברתי. בצפון הארץ  יש ריכוז מאוד גבוה של ערבים מוכשרים, כמובן גם במרכז הארץ, אבל בצפון יש צעירים המפוזרים ביישובים רבים, אחוז האוכלוסייה הערבית בצפון גדול מאשר במרכז הארץ. עם זאת, אין תעשיית הייטק מפותחת בצפון, כך שכמות הזדמנויות התעסוקה בתעשיית ההייטק בצפון, או מצפון לחיפה, אינה גדולה. כל זה גרם לנו לחשוב שהכי נכון למקם את החברה בנצרת.
עסק חברתי הוא עסק שיש בו שורה תחתונה כפולה, כלומר שני סוגי רווח: רווח אחד – הרווח הכספי – הפיננסי, אם החברה מצליחה, היא צריכה בסופו של דבר להרוויח כסף, זה לא חייב להיות הרבה כסף, אבל רווח שמאפשר לחברה להמשיך להתפתח. שורת הרווח השנייה היא הרווח החברתי, היא מתבטאת בכך שאנחנו נעסיק יותר ויותר מהנדסים ערבים, נקלוט מהנדסים ערבים שהם בוגרי אוניברסיטאות ומכללות שקשה להם להשתלב בעבודה בהייטק. דרך אגב, מהנדס, בוגר אוניברסיטה או בוגר מכללה שעובד בגליל סופטוור לפחות שנתיים, נחטף לשוק ההייטק. גליל סופטוור עזרה להפיץ בכל עולם ההייטק את התודעה שניתן לגייס מהנדסים מוכשרים מקרב החברה הערבית, זה מאפשר להם להגיע למצוינות ומדגיש את השוויון וערך האדם כאדם.  אני מרגיש שהמהלך בגליל סופטוור שינה את כל התפיסה והתמונה של שילוב מהנדסים ערבים בהייטק.

בהמשך לתשובתך לשאלה הקודמת מה אתה חושב שגרם להם לעבור מרפואה להנדסה?
בוגרי תיכון לפני 12-10 שנים חשבו שהם יכולים להשתלב מבחינת תעסוקה ברפואה או במשפטים, כעורך דין במגזר עצמו. אני חושב שההתכוונות ללימודים הייתה לפי ההיצע בשוק העבודה - ככל ששוק העבודה של ההייטק נפתח, צעירים פנו יותר ללימודי הנדסה. 

בריאיון ל"גלובס" משנת 2013 השבת שהתרבות של אקזיט לא ממש מובנת לך, ובקומברס שאפתם לבנות משהו שתרוויחו ממנו כסף, ולאו דווקא לאקזיט. איך אתה מיישב את האמירה הזאת עם העובדה ש-IVN, שאתה חלק ממנה, וגם אתה משקיעים כיום בחברת הסטרטאפ הישראלית EyeControl, חברה שפיתחה טכנולוגיה המאפשרת לחולה מונשם לתקשר עם סביבתו באמצעות מעקב עיניים?
גם EyeControl, שבה אני לא רק משקיע, אלא גם חבר מועצת המנהלים, היא עסק חברתי. הפיתוח עוזר לחולים שונים, חולים שמשותקים לגמרי, כמו חולי ALS  שלא יכולים לדבר, ובמצבים מסוימים, כאשר המחלה מידרדרת, הם לא יכולים לדבר ולא להשתמש בידיים. דרך אגב, גם סטיבן הוקינג היה חולה בALS, אבל הוא הצליח להזיז קצת את היד. אך יש כאלה שגם את זה אינם מסוגלים לעשות, והשרירים האחרונים שהם יכולים להפעיל הם שרירי העיניים, כלומר להזיז את העיניים והאישונים, למצמץ, לעצום ולפקוח עיניים. 
אקזיט במובן של חברה שנמכרת לחברה אחרת, בדרך כלל חברה גדולה בחו"ל, זה לא דבר פסול. יש הרבה חברות שמסלול ההתפתחות שלהן יוביל אותן, בסופו של דבר, למכירה לחברה גדולה אחרת, וזה הדבר הנכון לעשות מבחינת ההתפתחות העסקית של החברה. עם זאת, בריאיון ההוא התכוונתי לתרבות שכל סטארט אפ מחפש למכור את עצמו באקזיט, והייתה תחושה שלא הייתה תרבות של לנסות לבנות חברה גדולה בישראל בלי למכור אותה לאחרים לשם עשיית רווח. מהתקופה שאני הייתי בהייטק יש כמה דוגמאות כאלה, ולאו דווקא קומברס - חברות כמו אמדוקס ונייס, שהן חברות שבנו את עצמן להיות חברות גלובליות וגדולות ולא הזדרזו למכור את עצמן, שזאת בעצם אותה תרבות אקזיט. אם אדייק היום, לא הייתי אומר שהיא לא מובנת, אלא שהיא הפריעה לי במובן הזה שכולם חיפשו אקזיט ואף אחד לא חיפש לבנות חברה ישראלית גלובלית גדולה, כמו הדוגמאות שנתתי.
מה יצא מEyeControl- איני יודע. אין לי מושג איך היא תתפתח, אם תהיה חברה גדולה ועצמאית או שהיא תימכר למישהו אחר, או אולי בכלל לא תצליח, כך שאני לא רואה פה סתירה.

מה המניע לדעתך לרצון להגיע לאקזיט?
אני חושב שמעטים מדי המנהלים בשוק ההייטק הישראלי שיש להם היכולות והסבלנות לבנות חברה גדולה לאורך שנים רבות. אני רוצה שוב להדגיש, אקזיט הוא לא דבר פסול, יש חברות שאם ננתח את יכולת ההתפתחות העסקית שלהן, נגיע למסקנה שמעבר לגבול מסוים, הן לא יכולות להמשיך להתפתח בלי שחברה גלובלית קיימת שמוּכּרת בעולם תרכוש אותן, וזה יהיה מסלול ההתפתחות הנכון ביותר עבורן. העניין פה הוא לא לפסול את זה, אלא המינון. יש צורך גם בחברות ישראליות שלא שואפות לאקזיט, אלא מאמינות שהן יכולות לבנות את עצמן כחברות גלובליות גדולות, כמו הדוגמאות שנתתי קודם. אני חושב שכשהתראיינתי ב-2013 הרגשתי שאין כמעט חברות כאלה, וזה מה שהפריע לי.

קרן IVN, שאתה פועל במסגרתה, היא קרן משולשת ששותפים בה המדינה, פילנתרופים (נדבנים) ואנשי עסקים. האם אתה יכול להסביר לנו כיצד הקרן פועלת וקצת על פרויקטים שהיא מובילה? 
קרן IVN היא קרן השקעות בעסקים חברתיים. אנחנו משקיעים ואנחנו גם מלווים חברות באמצעות מנטורים, חונכים מתנדבים, שהם כולם בכירים מהעולם העסקי שמסייעים להם להתפתח עסקית. אני רוצה לתת כמה דוגמאות לעסקים חברתיים כאלה: עסק  שנקרא "כול יכול", שהוא בעצם מוקד טלפוני שמעסיק אנשים עם מוגבלויות פיזיות ונפשיות. הוא מתאים את סוג העבודה במוקד הטלפוני ליכולות של האדם ומעסיק מאות כאלה. זה עסק שיש לו שורה תחתונה כפולה – הוא גם מרוויח כסף, תשואה כספית, וגם תשואה חברתית על ידי העסקת אותם אנשים.
דוגמה אחרת היא "הבית של סוזן" בירושלים וגם באילת, שמעסיק נערים בגיל תיכון שנשרו ממערכות לימודיות. חלקם עוד לומדים בשעות חלקיות, אבל לא לימודים מלאים. הוא מעסיק אותם בכל מיני דברים, במקרה הזה מדובר בייצור מוצרי אמנות מזכוכית או מעץ. המטרה העיקרית היא להחזיר אותם לתפקוד נורמטיבי מבחינת עמידה בכללי משמעת וההתנהגות (לקום בבוקר, להגיע בזמן לעבודה...), המטרה היא שהנוער הזה ישתלב בחברה. זה נוער שהתנתק ממסגרות, והם בעצם עוברים שיקום מסוים בעבודה הזאת שהם עושים.
דוגמה נוספת היא של עסק חברתי שנקרא "דוגיז", שעוסק בייחוד בהולכת כלבים. הייטקיסטים ואנשים שאינם פנויים להוליך את כלביהם מקבלים שירותים מ"דוגיז", כשחלק ממוליכי הכלבים הם אנשים על הספקטרום האוטיסטי. נוצרת מסגרת ההעסקה ותעסוקה של אנשים עם צרכים מיוחדים שמתקשרים עם הכלבים. מדובר באנשים בוגרים, מעל גיל 21, הם כבר לא נערים ולא נמצאים במסגרות החינוך המיוחד. בעסק הזה עובדים 12-11 צעירים על הספקטרום האוטיסטי.
יש עוד הרבה דוגמאות לעסקים חברתיים כי מדובר בעשרות שבהם הקרן עוסקת. הקרן היא "קרן משולשת" - זה מתבטא   בכך שהכסף לקרן מגיע משלושה מקורות: תרומות (פילנתרופיה), המדינה עצמה - הממשלה שמשקיעה כסף, ומקור שלישי - אנשי העסקים. אנשי העסקים מאמינים שאפשר להרוויח כסף מהעסקים הללו, ולכן הכסף שהם ישקיעו בקרן הזאת הוא כסף שבהסתברות גבוהה לא יפסידו. זו אינה תרומה, וזה הדבר היפה בעסקים חברתיים - מייצרים פעילות חברתית שמקדמת נושאים חברתיים אבל לאו דווקא בתרומה, אלא בהשקעה: מושקע כסף, הכסף חוזר למשקיע עם רווח, והוא יכול להמשיך ולהשקיע אותו שוב ושוב, וזאת החדשנות כאן, שכסף עסקי מקדם נושאים חברתיים.

כשבוחנים את רכב ההנהלה של גליל סופטוור (שאותה יסדת והיית חלק ממי שתרמו לכך שהחברה פעלה בגליל, ולא במרכז הארץ), ניכר כי שאיפתך לשילוב צלחה. לאחרונה עלה הצורך בשילוב מגזרים מוחלשים גם בפריפריה הדרומית של הארץ, האם פרויקט כזה יכול להצליח לדעתך וניתן יהיה להקים מרכז הייטק כמו בנצרת גם בדרום הארץ? 
יש הייטק היום גם בדרום, בבאר שבע, אני לא מדבר כרגע על שילוב ערבים. המטרה העיקרית בגליל סופטוור הייתה לא רק לקדם את הפריפריה, אלא בראש ובראשונה לקדם מהנדסים ערבים שישתלבו בתעשיית ההייטק. בחרנו לעשות את זה בצפון, בפריפריה, מכיוון ששם היו הרבה ערבים מוכשרים שלמדו הנדסה ויכולים ללמוד הנדסה, ולכן חשבנו שזה המיקום הנכון.
אם הכוונה היא להייטק בדרום, יש הייטק בדרום, ובייחוד בבאר שבע. אם הכוונה היא לשילוב ערבים בהייטק בדרום, מדובר בשילוב בדואים. אז קודם כול, המספרים הרבה יותר נמוכים מאשר בצפון, ואני יכול לומר גם, לצערי, שבתוך המגזר הערבי, תת-המגזר הבדואי בדרום הוא המגזר שהכי פחות התקדם גם מבחינת מערכת החינוך וגם מבחינת בוגרי אוניברסיטאות. אני יודע שיש אחרים שמנסים לעשות מאמצים בדרום לשלב בדואים בתעשיית ההייטק, אבל המספרים הם הרבה יותר נמוכים מאשר בצפון.  מצד שני, אני רוצה לציין שראש המחלקה למדעי המחשב באוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע הוא בדואי ושמו פרופ' ג'יהאד אל סאנע. אני מכיר את פרופ' סאנע כי הוא גם חבר מועצת המנהלים של מט"ח, שאני היו"ר שלה. אני חושב שיש מקום לשלב מהנדסים בדואים, אך לדעתי מדובר בתהליך הרבה יותר קשה. הוא יגיע, אך הוא אטי.

מה התרומה של החינוך לעידוד להשתלבות בתעשיית ההייטק?
מערכת החינוך במגזר הערבי הופלתה לרעה במשך שנים רבות מבחינת התקציבים שהופנו אליה. המצב כיום הרבה יותר טוב מהבחינה הזאת. הזכרתי קודם שיש חסמים אחרים - יש חסמים שהם חסמים תרבותיים, כלומר גם אם אני לא גזען ומוכן לקלוט מהנדס ערבי כמנהל בהייטק, יהיה לי יותר קשה לראיין אותו, כי אני לא מתחבר אליו מבחינה תרבותית: אני לא יכול לדבר אתו על מה שהוא עשה בצבא, לא יכול להזכיר חברים משותפים, ובכלל - כל הגישה התרבותית של ערבים לריאיון עבודה היא עם הרבה פחות ביטחון עצמי. נוסף על כך, צריך להודות שיש מנהלים שיקבלו עשרה קורות חיים ולא יזמינו לריאיון את מי שנושא שם ערבי, גם אם קורות החיים נראים אותו דבר מבחינת התאמה. אצל חלק מדובר בנטייה טבעית, שגם אם לא קוראים לה גזענות, לגייס אנשים שהם יותר קרובים אליהם מבחינה תרבותית, ויש גם חסמים אובייקטיביים - כפי שאמרתי, יש ערבים תושבי הצפון שרוצים להישאר לגור בכפרים הערביים ולא רוצים לעבור לגור בתל אביב או בהרצליה מכל מיני סיבות. זה היתרון של גליל סופטוור שפועלת בנצרת. יש פה כל מיני חסמים מכל מיני סוגים שגרמו לכך שפחות ערבים השתלבו בשוק ההייטק, אבל זה משתנה וכבר השתנה היום. כפי שאמרתי, מהנדס שעבד שנתיים בגליל סופטוור נחטף בשוק ההייטק ואין לו שום בעיה למצוא עבודה.

כיו"ר מועצת המנהלים של מט"ח וכמי שהיה מעורב באופן פעיל בייסודו של המכון "אבני ראשה" שתפקידו להכשיר מנהלים לבתי הספר, איך אתה רואה את מערכת החינוך ולאן היית שואף שתגיע?
למערכת החינוך כיום יש תפקיד מאוד שונה ממה שהיה כשאני הייתי תלמיד. כשאני למדתי, המורים היו מקור הידע ואחד התפקידים העיקריים של מערכת החינוך היה להעביר ידע. היום האינטרנט הוא מקור ידע נגיש, לעתים טוב פי אלף ממורה שיקנה את הידע, לכן התפקיד של מערכת החינוך משתנה. זה תהליך שכבר  התחיל, זה לא קרה היום, אבל מערכת החינוך מבחינה זו עדיין לא השתנתה מספיק. המערכת צריכה להפוך מגורם שמקנה ידע לגורם שמקנה יכולת חשיבה, יכולת חשיבה ביקורתית. כשמישהו קורא עיתון או מידע בגוגל, הוא צריך לפתח כלים להבחין ב-fake news, בין עיקר לטפל, לקרוא דברים בצורה ביקורתית, לא לאמץ דעה אחת, אלא לחשוב גם בכיוון אחר. מערכת החינוך צריכה להדגיש יותר הקניית ערכים, אלה דברים שהיא גם עשתה בעבר, אבל לא מספיק. מערכת החינוך צריכה להקנות יכולות לפתרון בעיות שונות וליזמות, כי הרבה מבעיות העולם ייפתרו על ידי יוזמה ויזמות, ואלה דברים שבעבר לא דיברו עליהם בכלל, לא הייתה מילה כזאת, במערכת החינוך. לא שמערכת החינוך לא התחילה להשתנות, אבל צריך להתחיל להאיץ את מהלך השינוי הזה.

אילולא היית פונה לתחום ההנדסה, באיזה תחום אתה חושב שהיית מוצא את עצמך היום או באיזה תחום היית רוצה לעסוק?
זו שאלה טובה כי מדי פעם שואלים אותה אנשים ואני שואל אותה את עצמי. אני חושב שבמקום הנדסת אלקטרוניקה, הייתי הולך יותר לכיוון הביולוגיה, מדעי המוח, דברים מהסוג הזה, שבזמנו לא היו קיימים כלל או שהיו רק בבחינת לימודים תיאורטיים.

אז אם אני מבינה ממך נכון, האקדמיה של פעם שונה מהאקדמיה של היום.
אי אפשר להגיד שבכל דבר היא שונה, אבל אני חושב שנפתחו הרבה דברים שבזמנו היו אך ורק תיאורטיים והיום מיושמים הרבה יותר בשטח - בעולם הביולוגיה ובעולם מדעי המוח, גנטיקה וכן הלאה. הסיבה שבזמנו בחרתי בהנדסה ולא בפיזיקה היא כי רציתי ללמוד משהו שיהיה יותר יישומי, ותפסתי את הנדסת האלקטרוניקה כמשהו יותר יישומי. היום יש תחומים שבעיניי יותר מעניינים וגם מאוד יישומיים.

אילו היה בידך לשוחח עם איציק, תלמיד התיכון, האם היית מייעץ לו לעשות משהו אחר או אחרת בראייה לאחור?
כשאני הייתי בתיכון, התעניינתי בעיקר במקצועות הריאליים וכמעט לא במה שנקרא היום מדעי הרוח, אני חושב שזאת טעות. אני חושב שיש צורך בהשכלה רחבה גם במקצועות כמו ספרות, היסטוריה ואפילו במה שנקרא פעם חיבור או הבעה, בקיצור יכולת כתיבה. כל אלה, הם דברים מאוד חשובים שמקנים יכולת חשיבה ביקורתית, וזה חשוב מאוד. אני חושב שיש למורים חלק בכך, עד כמה המורים משניאים על התלמידים את המקצוע או גורמים להם לאהוב אותו. בראייה לאחור אני חושב שלא ייחסתי למקצועות ההומניים מספיק חשיבות. אני לא רוצה היום להאשים מורים או מורות, אבל אני חושב שהפיתוח של מדעי הרוח הוא נושא חשוב מאוד. 
נוסף על כך, אני יודע שהיום אתם עושים זאת - פעילות חברתית לטובת האחר - מפגשים ועבודה עם נוער בסיכון ועבודה עם אנשים עם מוגבלויות ונוער עם מוגבלויות. בעבר כמעט לא עסקתי בזה ולא עסקו בזה בכלל בתיכון. אני לא רוצה להגיד בכלל לא, כי אם כן - זה היה ממש בשוליים. הנושא התפתח בשנים האחרונות, אך אני לא בטוח שמספיק. אני חושב שהוא מאוד חשוב, כי אחרת אנחנו גדלים לתוך בועה ולא מבינים מה הולך מסביב בישראל. פעם בישראל קראו לזה "ישראל השנייה". כשאני הייתי תלמיד תיכון לא ידעתי מה זו  "ישראל השנייה", היום אולי עוסקים בזה ויש לתת לזה מקום ולהדגיש את זה.
איציק דנציגר, בוגר מחזור כ"ו, 1967. דנציגר משמש כיו״ר המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מט״ח), כחבר דירקטוריון IVN, חבר דירקטוריון ויו״ר לשעבר של גליל סופטוור וכסגן נשיאת הקרן החדשה לישראל. משנת 1985 עד 2007 הוא שימש בתפקידי ניהול שונים בקבוצת קומברס, ובכלל זה נשיא קבוצת קומברס טכנולוג'י ונשיא קומברס מערכות רשת. דנציגר הוא ממייסדי מכון אבני ראשה למנהיגות בית ספרית, משמש כחבר הנהלה ומעורב בבניית מגזר העסקים החברתיים החדש בישראל. הוא בעל תואר B.Sc בהצטיינות, תואר M.Sc בהנדסת חשמל מהטכניון ותואר שני בהצטיינות בפילוסופיה ותרבות דיגיטלית מאוניברסיטת תל אביב.<br><br>ראיינה: יעל בן-שלמה יב7