סימפטיה ואנטיפתיה הם כוחות נפש, ויש להתייחס אליהם כאל כוחות פיזיקאליים אובייקטיביים ,כמו שאנחנו מתייחסים לכוחות המגנט.

ללא ההקשר הרגשי שאנו מייחסים למילים אלו נאמר שסימפטיה הוא הכוח המושך דבר לדבר, והאנטיפתיה הוא הכוח הדוחה דבר מדבר. אין להם ערך מוסרי או נפשי. שני קטבים זהים במגנט, דוחים זה את זה , ושני קטבים שונים במגנט נמשכים זה לזה. לא נוכל להגיד על אחד מן הכוחות הללו שהוא טוב יותר מהאחר. כך גם הסימפטיה והאנטיפתיה .אלו כוחות אובייקטיביים, ובמהלך חיינו אנו זקוקים לשני כוחות אלה על מנת לפגוש ניגודיות שממנה נוכל להתפתח כישויות רוחניות עצמאיות.

"אחד הדברים הראשונים שחייבים לרכוש לשם התמצאות בעולם הנפש, (גם בחיים ארציים וגם בעולם הנפש לאחר המוות )הוא הכושר להבחין בין סוגי התצורות השונות הנמצאות שם, כשם שמבחנים בין הגופים והמוצקים, הנוזליים והגזיים או האויריים בעולם הפיסי. למען יוכלו לעשות זאת חייבים להכיר שני כוחות היסוד החשובים כאן מעל לכל. אפשר לכנותם סימפטיה ואנטיפתיה. דרכי פעולתם של שני כוחות היסוד הללו בתוך תצורה נפשית מסויימת, הן אשר קובעות את האופי של אותה תצורה. אותו הכוח, בו תצורת נפש אחת מושכת אליה את האחרות, משתדלת להתמזג עמהן, מבליטה את קירבתה איתן, מכונה סימפטיה. לעומת זאת, אנטיפתיה היא אותו הכוח, בו תצורות נפשיות דוחות ומרחיקות זו את זו, הכוח שבו שומרות הן על ייחודן. "  גוף נפש רוח. 65.   

על פי שטיינר, לא ניתן להבין את הישות האנושית מבלי לתפוס את ההבדל בין האלמנטים של סימפטיה ואנטיפתיה. אלמנטים אלו באים גם לידי ביטוי בעולם הנפשות לאחר המוות. מציאותן של סימפטיה ואנטיפתיה בחיינו נובעת ממציאות סימפטיה ואנטיפתיה בנפשנו בעולם הרוח, לאחר המוות האחרון שלנו. 

"אנו מפתחים בתוכנו את עולם הרגשות, המהווה פעולת חילופין מתמדת, סיסטולית ודיאסטולית, בין סימפטיה לאנטיפתיה"

"בעת ירידתנו זו אנו מפתחים אנטיפתיה כלפי כל מה שהנו רוחי, וכך מקרינים חזרה את המציאות הרוחית הטרום-לידתית באנטיפתיה הבלתי מודעת שלנו. אנו נושאים את כוח האנטיפתיה בתוכנו ומשנים באמצעותו את האלמנט הטרום-לידתי לתמונת דימוי בעלמא." 

במסע בעולם הרוח שלפני הלידה, נבנית ונארגת הקרמה - המציאות הרוחית - של האדם, בהתאם למעשיו בחיים קודמים, ולקראת התגשמותו החוזרת לחיים הבאים על-פני האדמה. עם ההתגשמות (הלידה), 'נשכח' התוכן הרוחני שנבנה והאדם מתגשם עם אנטיפתיה כלפי עולם הרוח, כלומר: דחייה של התוכן הרוחני של חייו. הלך נפש זה נדרש למען התגשמות נכונה ובטוחה במחצית הראשונה של החיים. על מנת שאדם יוכל להתגשם, עליו לפתח אנטיפתיה  לעולמות הרוח טרם לידה.

מכיוון שהמחשבה על המציאות אינה מהווה את המציאות הממשית הטהורה ניתן לומר שהמחשבה וכל פעולת דימוי אחרת "דוחה" את המציאות הממשית הטהורה. במילים אחרות היא מקיימת יחס של אנטיפתיה אליה. 

כל דימוי ומחשבה הם פעילות של אנטיפתיה לעולם הרוח.

אנחנו באנטיפתיה גם כאשר אנו דוחים את האחר. פעולה זו מתקיימת לעתים כבר בגיל הצעיר, כאשר הילד דוחה את הוריו. כאשר אנו שוללים נפשות אחרות עולים בנו רגשות, והראשון שבהם הוא רגש הבדידות. 

אנו חשים ברגש הבדידות, אך איננו מודעים  לכך שאנו עצמנו יצרנו אותו, כתוצאה מפעולת הדחייה של העולם. איננו מודעים לכוחה של האנטיפתיה, בדיוק כשם שאיננו נותנים את דעתנו לכוחות פיסיקליים. 

בעת הלידה, עם כניסתו של האדם לעולם, הוא מפתח אנטיפתיה לתכנים הרוחניים של טרום הלידה; במהלך שנות ילדותו, כמו גם לכל אורך חייו, נותרים מאותו עולם אך ורק דימויים, מחשבות מתות. אנטיפתיה זו הכרחית. היא מאפשרת לאדם להתרחק מהשלמות והכוליות של עולם הרוח, ולפתח אינדיבידואליות נפרדת על פני האדמה. עולם הרוח טרם לידה הוא עולם מלא חיים, בו שכנו האני והנפש. אולם עם כניסתו של האדם בשער הלידה, בולמת האנטיפתיה את כניסתם של התכנים הרוחניים החיים, ומאפשרת את כניסתה של התמונה המנטלית חסרת החיים (דימויים), הבבואה המתה של עולם זה, שהביטוי לה קיים במחשבה הרגילה. התמונה המנטלית חסרת החיים משתנה בהדרגה, ובמהלך החיים הופכת לקונספטים.

בתקופת הילדות נכון ובריא לדחות תכנים כואבים באנטיפתיה, על מנת להתגשם באופן בטוח. אך בשלב האקסקרנציה (החל מגיל 35 בערך) המצב צריך להתהפך. האנטיפתיה הדוחה את התכנים הרוחניים של האירוע הכואב, דוחה גם את האמת, את הקרמה, את הרוח ואת האני.

 

בהיותנו באנטיפתיה, אנו דוחים את החלק הרוחני הגבוה של העולם, ונותנים לדברים המכוערים, הנמוכים הגשמיים לעבור. האנטיפתיה מחבלת גם ביכולת החשיבה, שהרי החשיבה היא פעילות רוחנית. כאשר אנו דוחים את הרוחי, הופכת החשיבה לגשמית ואנו מאבדים את היכולת האובייקטיבית לערוך השוואות, להסיק מסקנות נכונות וכדומה. לדוגמא, אנו יכולים לשנוא אדם ולשפוט אותו לרעה בעקבות מעשה אחד ויחיד שפגע בנו, ולשכוח לחלוטין את המעשים הטובים הרבים שעשה כלפינו במהלך השנים; השיפוט שלנו לקוי, לא רציונלי, מונע מאתנו להגיע לאמת.

כאשר אנחנו מאשימים אדם אחר שהוא פועל כלפינו מתוך רוע, אנו דוחים את האמת הרוחנית שמאחורי מעשהו. האנטיפתיה שלנו לרוח, שעומדת מאחורי המעשה שלו, נובעת מהפגיעה הפיזית או הנפשית שהוא פגע בנו וחוסר היכולת לזהות כי הוא למעשה משמש כשליח עבורנו. המעשה ה"רע" פוגע בנו אך ורק בגוף ובנפש, אך אין ביכולתו לפגוע ברוח שלנו. הזדהותנו המוחלטת עם גופנו ונפשנו, מולידה בנו אנטיפתיה הדוחה את האמת הקרמתית שמאחורי המעשה.

כאשר אנו שרויים באנטיפתיה אנו חשים שהעולם, החיים, חסרי טעם; שהעולם, כפי שכותב שייקספיר, הוא "סיפור שנכתב על ידי משוגע". תקופת האנטיפתיה מאופיינת באי היכולת להכיר תודה לעולם, לאנשים ולאלוהים; אנו חשים עצמנו קורבן ותחושה זו משפיעה על מחשבתנו ומעוותת אותה. האנטיפתיה יכולה להיות מלווה גם בתחושת קנאה באנשים שנראים לנו מאושרים.

לעומת זאת הסימפטיה מעוררת תחושה של שייכות, אחדות, אחווה והיטמעות באחר. כשאנו שרויים בסימפטיה אנו חשים כמי שנעלמים לתוך האחר. דוגמא לכך היא הנירוונה הבודהיסטית - איבוד האני והתמוססותו בתוך האחדות.   

האנטיפתיה מבססת את עצמיותו של האדם, ולכן היא ממלאת תפקיד חשוב בחייו ובאבולוציה האנושית. היא מאפשרת מעבר ממצב של טבילה בים של אחדות ואובדן זהות למצב של מודעות עצמית. 

תרבותנו "נגועה" בסימפטיה מדומה. הרשתות החברתיות מחברות לכאורה בין כולם, תכניות ריאליטי מכניסות את כולם  לתוך האינטימיות המדומה של האחר, מבלי שיקבעו גבולות. 

כזכור, רודולף שטיינר שולל מהאנטיפתיה ומהסימפתיה את הפן הרגשי אותו נוטים ליחס להם בדרך כלל. אנטיפתיה הינה הכוח הדוחה דברים מעליו וסימפטיה היא הכוח המושך דברים אליו. כאשר יש לנו אנטיפתיה למשהו, קשה לנו 'לבלוע' אותו. שטיינר מדבר על הצורך 'לעכל' את הדברים אליהם יש לנו אנטיפתיה.

"אם האנטיפתיה חזקה דיה אז מופיעה התמונה בזיכרון. הזיכרון של משהו הוא רק אנטיפתיה מוגברת, אי אפשר לזכור משהו שדימויו זוכה לסימפטיה שלכם עד כדי כך שאתם 'בולעים' אותו. אתם זוכרים משהו רק אם דימויו מעורר בכם כעין גועל, תעוב, דחייה ekel. אם לא – אז אתם בולעים אותו ולא זוכרים אותו, זה סימפטיה." 

"... אותו הכוח, בו תצורת נפש אחת מושכת אליה את האחרות, משתדלת להתמזג עמן, מבליטה את קרבתה איתן, מכונה סימפטיה." 

 האנרגיה של הסימפטיה בפנימיות הנפש באה לידי ביטוי במצב המכונה- עונג. כל הפחתה של הסימפטיה גוררת הפחתת העונג בנפש. הסימפטיה גורמת למשיכה הדדית בין חלקי הנפש. משיכה הדדית זו בין  חלקים בנפש מלווה בעונג, ובסופו של דבר בהבלעות זה בזה. 

הסימפטיה מעוררת תחושה של שייכות, אחדות, אחווה והיטמעות באחר. כשאנו שרויים בסימפטיה אנו חשים כמי שנעלמים לתוך הדבר או לתוך האחר. דוגמא לכך היא הנירוונה הבודהיסטית - איבוד האני והתמוססותו בתוך האחדות.  

דוגמא להבלעות: התאהבות גורמת להבלעות של בני הזוג האחד בתוך השני ותחושה של אחדות הרצון, הרגש והמחשבה ביניהם. 

דוגמא נוספת: קריאת ספר מרתק גורמת עונג לקורא להיבלע בתוך העלילה, מבלי שייתן את הדעת למלים או למשפטים הבודדים. 

הנפש שנבלעת לתוך הספר הינה נפש התחושה. אך מכיוון שהנפש השכלית קשורה לפעילות הקריאה ומאפשרת אותה, ניתן לומר שגם היא נבלעת לתוך הסיטואציה. שתי הנפשות שרויות בעונג.

 מי ש'סובל' זו נפש התודעה. בזמן ההבלעות התודעה נמוכה והרצון חלש.  

ההנאה הלא מודעת גוררת אחריה ירידה ברמת המודעות. לירידת המודעות יש גם צד חיובי: היא מאפשרת לכוחות האתריים לפנות מהחשיבה לחיים, ובכך לאפשר ריפוי עצמי.  

הנפש בעולמות הרוח, במסע לאחר המוות, עוברת דרך  שבעה מחוזות בין אנטיפתיה לסימפטיה. במחוז הנמוך ביותר האנטיפתיה רבה. קיימת שם  פעילות של נתינה אבל הרצון לקבל גדול יותר. האנטיפתיה נמצאת במגמת ירידה ככל שעולים במחוזות הנפש. התמעטות האנטיפתיה מלווה בירידת האגואיזם.  מהמחוז הרביעי  ומעלה קיימת רק סימפטיה בדרגות שונות.  

"...דרגות גבוהות יותר של חומר הנפש מתאפיינות בזה שקיים בהן אחד משני כוחות היסוד, היינו: האנטיפתיה, נעדרת כליל, והסימפתיה מתגלה למעשה ככוח פועל בלעדי."   

"אם הסימפטיה חזקה דיה... אז מתוך הסימפטיה ייווצר הדמיון היצירתי, הפנטזיה."

הדבר הראשון שחייב להתקיים כשעושים פעולת רצון (רצייה) זו המטרה. 

על פני האדמה יכולה הפנטזיה להיצבע בסימפטיה, ואז ייווצר מצב בו חלקי הנפש השונים שנמשכים זה לזה יבלעו האחד בתוך השני. הדבר יבוא לידי ביטוי בכך  שנפש התודעה תבלע, תיעלם בתוך הנפש השכלית ולפעמים גם בנפש התחושה והמטרות לא תהיינה קשורות למציאות. כזכור, היבלעות של נפש התודעה על ידי הנפש השכלית ונפש התחושה מלווה בעונג. 

פנטזיה שמאפיינת לדוגמא את בני הנעורים יכולה להיות שינוי העולם, הפיכתו להרמוני, לצודק – וזאת ללא חיבור למציאות הממשית. הרצון לשנות את העולם, מלווה במֵמד של פנטזיה. אולי האמת היא שלא צריך לשנות את המצב או שלא ניתן לשנותו?  

כאשר אנחנו נמשכים לאדם אחר שאינו מעוניין בנו, המשיכה הופכת בהדרגה לאנטיפתיה. הסיבה לכך היא שאהבה זו לא התעלתה לכדי אהבה רוחנית שאינה תלויה בדבר, ותחושת הדחייה מלווה בתסכול גדול ובאנטיפתיה לאדם הבלתי מושג. דוגמא לאהבה רומנטית נטולת רוחניות שהפכה לאנטיפתיה עד כדי רצח,  ניתן למצוא באופרה כרמן מאת המלחין הצרפתי ביזה (Bizet). כאשר אנחנו מאשימים אדם אחר שהוא פועל כלפינו מתוך רוע, אנו דוחים את האמת הרוחנית שמאחורי מעשהו. האנטיפתיה שלנו לרוח, שעומדת מאחורי המעשה שלו, נובעת מהפגיעה הפיזית או הנפשית שהוא פגע בנו וחוסר היכולת לזהות כי הוא למעשה משמש כשליח עבורנו. המעשה ה"רע" פוגע בנו אך ורק בגוף ובנפש, אך אין ביכולתו לפגוע ברוח שלנו. הזדהותנו המוחלטת עם גופנו ונפשנו, מולידה בנו אנטיפתיה הדוחה את האמת הקרמתית שמאחורי המעשה.