אהל שם פבר 21 - יוצרים צעירים

עזרו לי לרתום | ליטל דוידוב – י3

עזרו לי לרתום

את עגלת הסוסים

שנקרעה לי לרגע

מפני שאני מרגישה לפעמים

כמו סוס שמחזיק

את כל הסיטואציה בינינו

ונלחם

ועובד

ואתה כבר מזמן הפכת לכבשה אולי

או לחמור בעצם

אולי מפני שזה בטבע שלך

חמורים לא נלחמים

לא דוהרים

לא מתעקשים

ובטח שלא מצהירים על אהבתם

כלפי אחד

שהוא לא בן מינם

ובמחשבה שנייה

כבשה אתה בטח לא

הכבשה היא לבנה וטהורה

ואתה, מה לעשות

לא.

וכשסיפרת לי מדוע לא

תמיד דאגתי להזכיר

״כבשה, אתה כבשה,

כל יום כל שעה, אתה כבשה״

ואתה רק חשבת שאני חמור.

שצריך לשים לי גזר מול הפנים.

מצחיק לראות איך החמור מרגיש

חזק יותר מהסוס

ומצליח להמעיט בערכו

כמעט כל פעם מחדש

אני מניחה שזו עבודה של שנים.

ובכל זאת הסוס ממשיך להתעקש,

להתעקש שהוא אחד מיוחד.

הסוס הוא טיפוס עקשן.

אבל החמורים,

הו, הם לא סוסים כמונו.

לא ידהרו במהירות,

לא יחזיקו את כולם על גבם,

ולמרות הדמיון הרב,

הם לעולם לא יוכלו להיות סוסים,

או לחיות בלהקות הסוסים.

כי החמורים,

מה לעשות,

הם.

הם רק

הם.

תקופה | יובל בוגנה יב 1

את חושבת שהגעת לתקופה שקשה לך להמציא תירוצים. שזה מוזר, כי בתיכון היית מלכת ההברזות

בצבא היית מלכת הגימלים וכולם היו תוהים איך התחמקת מדברים כל חייך, אבל עכשיו את מניחה שזו תקופה שנגמרה והתחילה אחת חדשה כזאת שאת הולכת עם צעיף בקיץ, ועם משקפי שמש גם בגשם

ומכריחה את עצמך להפסיק לייבב בשירותים ציבוריים בשביל שכשתצאי מהתא, קולגה לא תשאל אותך

במבט חשוד אם הכל בסדר ואת לא תצטרכי לענות לה שכן ולהרגיש פתטית מתמיד, כשהיא מניחה ידיים במכונת ייבוש לתהות אם היא תגיד משהוא למישהו על החבורה ליד העין שהמייקאפ ההוא שקנית במאה שקל כשל מלהסתיר, אבל אז היא פוסעת החוצה בשתיקה מביכה וחצי חיוך מנומס,

ואת אומרת לעצמך שאת לא צריכה עוד מישהו על הראש עכשיו מפזרת את השיער ומותחת אותו לקוקו גבוה עם קצת מים, נושמת עמוק ומקווה שזו לא תקופה, זה שלב ושלבים עוברים מהר יותר מתקופות

וחושבת עוד פעם, זה אולי משהו שאת צריכה להעביר ולא לחכות שזה יעבור ונזכרת שלחשוב זה משהוא שאת צריכה להמעיט בו, גם כי זה מכניס אותך לסרטים וגם כי עידו לא אוהב את זה.

התשובות בעיניים | עמית ווליך יא5

אני לא יודעת

אני באמת לא יודעת. חשבה לעצמה הנערה שהסתכלה על המראה.

היא חשבה וחשבה עד שהמחשבות מלאו את ראשה בלי סוף עד שלא יכלה לחשוב יותר, לאחר מכן הסתכלה על המראה ובחנה את עצמה מקצה הראש, ועד לעיקול בסנטר.

השיער השחור המתולתל, העיניים החומות כאדמה, האף העיגולי הקטן, ולבסוף הסתכלה על השפתיים הבהירות בגוון אפרסק.

לאחר מכן נשכבה על המיטה ובהתה בתקרה.

מה לעשות?

מה לעשות שאלה את עצמה וחזרה על משפט זה בראשה.

איך מתמודדים עם משהו כזה?

לאחר כחצי שעה של מחשבות חזרה להביט במראה.

שוב בחנה את עיניה, לפתע גל של רגשות מנוגדים הציפו את ליבה-עצב ושמחה.

לא את עיניה ראתה אלא את העיניים שלו, היא לא הפסיקה לחשוב עליו.

למה? איך?

איך היא יכל לעזוב אותי ככה בלי התראה מוקדמת?

איך הוא יכל להאיר אותי ככה עם כל כך הרבה שאלות?

למה הוא לא איתי כאן?

היא הביטה בעיניה והבינה

הוא נמצא איתה.

חזרה לעמוד הראשי