"שני גמלים שהיו עולים במעלות בית חורון (מקום צר), ופגעו זה בזה - אם עלו שניהן, שניהן נופלין. בזה אחר זה, שניהן עולין. הא, כיצד טעונה ושאינה טעונה? תידחה שאינה טעונה מפני טעונה"
(תלמוד בבלי, סנהדרין ל"ב).
תלמידים, הורים ומורים יקרים,
בשנת 1952 נפגשו דוד בן-גוריון, ראש ממשלת ישראל, ואברהם ישעיהו קרליץ (המכונה "החזון איש" ככינוי שניתן לו על פרסום ספריו המבטאים את השקפתו – חזונו – "חזון אי"ש – אברהם ישעיהו") לשיחה שמטרתה הייתה החלפת דעות כללית על הבעיה: "כיצד יכולים אדוקים ובלתי אדוקים לחיות בתיאום ובשיתוף פעולה במדינת ישראל (החזון איש נחשב בעיני רבים בציבור החרדי כמנהיגם באותה תקופה).
לצד בן-גוריון נכח בפגישה מזכירו האישי, יצחק נבון. נבון דיווח שבן-גוריון שאל: "באתי לדבר איתך על נושא אחד: איך יהודים דתיים ולא-דתיים יחיו יחד בארץ הזאת, בלי שנתפוצץ מבפנים? יהודים באים הנה מהרבה ארצות, למאות ולאלפים, עם מסורות שונות, מתרבויות שונות והשקפות שונות. המדינה עומדת בסכנה חיצונית, הערבים עדיין רוצים להשמידנו, ועלינו למצות כל מה שמשותף בין חלקי העם. ויש בעיה יסודית: אלה יהודים ואלה יהודים, ואיך יחיו יחד"?
החזון איש השיב לו בסיפור ממסכת סנהדרין, שנודע לימים כמשל "העגלה המלאה והעגלה הריקה". לפי משל זה, היהודים הדתיים, החרדים, משולים לגמל הטעון משא – עול של הרבה מאוד מצוות. החילונים, לעומתם, משולים לגמל שאינו נושא משא, ולפיכך החילונים צריכים לפנות לחרדים את הדרך. הפרשנות המקובלת עד היום בעולם החרדי לדבריו של החזון איש היא שאין ערכים ותרבות חילוניים, ועגלת החילונים ריקה (עם זאת, יש הטוענים שכוונתו של קרליץ הייתה לבטא שהחילונים הם שיכולים להתגמש, משום שהם לא מחויבים לסט של מצוות כמו החרדים).
בן-גוריון, מספר נבון, הגיב בתרעומת לטענה בדבר העגלה הריקה: "ומצוות יישוב הארץ אינה מצווה? וזה לא משא? ומצוות ההגנה על החיים אינה מצווה? ומה שעושים הבחורים שאתם כל כך מתנגדים להם, והם יושבים על הגבולות ושומרים עליכם, האין זו מצווה"? הרב קרליץ השיב בציטוט מספר תהלים המבטא את התפיסה המוכרת של "עדיפות האמונה בה' על פני כוח צבאי": "אם ה' לא ישמור עיר, שוא שקד שומר" (תהלים קכ"ז, א). עם כל הכבוד לצה"ל, בזכות עבודת הקודש של תלמידי הישיבות, מדינת ישראל מנצחת את מלחמותיה.
מאז ועד היום אנו עסוקים בשאלה על מהות הקשרים בחברה הישראלית. מה המחויבות של חלק זה לחלק אחר? מה היכולת של אדוקים ולא-אדוקים, של חילונים וחרדים לחיות בתיאום ובשיתוף פעולה במדינת ישראל? אם בשנות הקמתה של המדינה הדיון נגע לשולי החברה היהודית והישראלית, כיוון שהחרדים היו לא יותר מ-2% מהחברה היהודית בישראל, היום הם 15% מהחברה היהודית, והצפי הוא שבשנת 2030 הם יהיו למעלה מ-20% מהחברה היהודית וכ-16% מהחברה הישראלית.
מחלוקות רבות קיימות בין העולם החרדי לבין העולם הישראלי: לימודי ליבה, שוויון בנטל – גיוס לצה"ל, שוק העבודה, הסתגרות מול פתיחות ועוד. שילוב החרדים בחברה הישראלית הוא מורכב, והוא נתקל כמובן בקשיים של החשש החרדי מהעולם המודרני שעלול לפתות את הצעירים לעזוב את עולם התורה. תהום אידיאולוגית פעורה בין שתי החברות, בין שתי ערים סמוכות – בני ברק ורמת-גן.
נדמה ששנת הקורונה העמיקה עוד את התהום המאיימת על החברה הישראלית. ההתמודדות עם הקורונה התבררה כתלוית מגזרים. אם אתה חרדי, יש סיכוי טוב שהוראות ממשלת ישראל הן המלצה עבורך ותו לא (לצערי, גם המגזר הערבי לוקה באותה בעיה ממש). תלמודי תורה רבים מאוד, ולאחרונה גם אולפנות לבנות, פתוחים כאילו אין סגר. הוראות הרבנים חשובות יותר מהוראות ממשלת ישראל. אין לנו אלא לספוק כפיים בתימהון כאשר ראש ממשלת ישראל מתקשר לנכדו של הרב קנייבסקי, המנהיג הנוכחי של הזרם הליטאי בעולם החרדי, ומבקש ממנו שהרב ינחה את הציבור הנשמע לו, למלא אחר הוראות הממשלה ולא לפתוח את תלמודי התורה. מבקש... וכאילו לא די בכך, הגיעה גם האלימות החרדית יוצאת הדופן כלפי רכוש ציבורי, כלפי המשטרה. אלימות שהתחילה בקריאות השטנה הרגילות של החרדים כלפי כוחות הבטחון: "עמלק" ו"נאצים", אבל לא נעצרה בהן. וכמובן עם ההאשמות הרגילות, שמסירות כל צורך לחשבון נפש פנימי של הציבור החרדי, כלפי כל מי שמתנגד לדרכו: "אנטישמים". התנהלות של מדינה בתוך מדינה. אוטונומיה חרדית, לא פחות.
שאלות על אופייה של המדינה ועל צביונה היהודי-דמוקרטי נשאלות כבר עשרות שנים בציבוריות הישראלית. הציבור הדתי והחרדי טוען שוב ושוב שהחילונים מחבלים בפרהסיה באופייה היהודי של המדינה, כגון בנושא תחבורה ציבורית בשבת, פתיחת מסחר בשבת ועוד. החילונים פוגעים בעם היהודי היושב בציון, שכן התנהגותם מלמדת על אי הבנת המושג "ערבות הדדית" – כולנו אחראים לפעול לטובתה של החברה כדי לאפשר את טובתו ואת רווחתו של הפרט בה. אם כך, ההתנהגות החילונית מסוכנת, ואין לקבל אותה. שלמות החברה והתקדמותה חשובות יותר ממאוויים מגזריים אגואיסטיים של צד זה או אחר, בעיקר של החילונים, והחילונים מתבקשים אפוא לוותר ולהתגמש (כדברי החזון איש).
הדתיים והחרדים אוהבים להשתמש במשל נוסף להוכחת הטיעון שמעשיו חסרי האחריות של היחיד פוגעים בכלל החברה: "תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי, מָשָׁל לִבְנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִין בִּסְפִינָה נָטַל אֶחָד מֵהֶן מַקְדֵּחַ וְהִתְחִיל קוֹדֵחַ תַּחְתָּיו, אָמְרוּ לוֹ חֲבֵרָיו מַה אַתָּה יוֹשֵׁב וְעוֹשֶׂה? אָמַר לָהֶם: מָה אִכְפַּת לָכֶם, לֹא תַחְתִּי אֲנִי קוֹדֵחַ? אָמְרוּ לוֹ: שֶׁהַמַּיִם עוֹלִין וּמְצִיפִין עָלֵינוּ אֶת הַסְּפִינָה (ויקרא רבה, פרשה ד).
מתברר שכאשר הדבר קשור לרצונות החרדים, לדברים שחשובים להם יותר מ"דין המלכות" – דין המדינה, המשל הזה, המשמש תדיר נגד החילונים, כבר אינו תקף. יש דברים חשובים יותר מלדאוג לשלמותה של הספינה שנועדה להוביל את העם לחוף מבטחים. יש דברים חשובים יותר מקיצור הסגר, מהורדת התחלואה, מהקלת העומס במחלקות הקורונה בבתי החולים, מהקלת עבודתם של הצוותים הרפואיים.
מזה שנים שאנו ניצבים על פי התהום הפעורה בין העולם החילוני לעולם החרדי. כמאמר הבדיחה הידועה – נראה שלאחר האירועים האחרונים עשינו צעד גדול קדימה.