חוט השני - יחידה 1: גוף - שיעור 4 - שביעון שני גילים מכוננים

כפי שלמדנו בשיעורים הקודמים, בנוסף לחלוקה לשביעונים, ישנם גילים המהווים נקודות מפנה משמעותיות בביוגרפיה והם מכונים – גילים מכוננים. בפרק זה נלמד על שני גילים חשובים המופיעים בשביעון השני – גיל 9 וגיל 12.

לידת התודעה העצמית

גיל 9 מכונה בייעוץ הביוגרפי – גיל לידת התודעה העצמית. זהו אחד הגילים המשמעותיים והמרכזיים ביותר בביוגרפיה האנושית. זה הגיל בו מתחיל הילד להביט פנימה לתוכו, בעוד שעד אז עיניו היו מופנות החוצה – אל העולם, הטבע והסביבה. עד גיל זה, חווה הילד את עצמו כאחד עם העולם. הדבר בא לידי ביטוי באופן הטבעי שבו הוא משתף את הוריו בחייו, ללא הסתרה, ללא יצירת מרחב פנימי סודי ואישי, שילך ויתגבש לקראת גיל ההתבגרות. זהו גם הגיל בו נולדת באדם הבושה, שמקורה בתחושת הנפרדות שלו מהעולם – אתו הוא הרגיש עד אז שרוי בהרמוניה.

"עלינו להיות ערים לכך שהשלב המאוד חשוב בהתפתחות הילד, הנו בין השנה התשיעית לשנה העשירית. אלו שמסתכלים בעיניים של מורה, רואים זאת בילד. מגיע זמן בו הילד – למרות שהוא אינו מביע זאת בדרך כלל במילים אך מראה זאת בהתנהגותו – שואל שאלה, מספר שאלות, החושפות משבר פנימי בחיים. זוהי חוויה מאוד עדינה בילד, ונדרש חוש עדין במיוחד לדברים כאלה על מנת לתפוס אותה. אך היא שם וחייבים להתבונן בה. בגיל הזה לומד הילד באופן אינסטינקטיבי להפריד את עצמו מהעולם החיצון. עד לזמן זה "האני" והעולם החיצון חודרים זה לזה, ולפיכך ניתן לספר לילד סיפורים על חיות, צמחים ואבנים בהם הם מתנהגים כאילו היו בני אדם. אכן, זוהי הגישה הטובה ביותר, משום שעלינו לפנות אל חוש הדמיון התמונתי של הילד, ואת זה אנו עושים כאשר אנו מדברים על ממלכות הטבע באופן הזה. בין השנים 9-10 הילד לומד לומר "אני" בתודעה מלאה. הוא לומד זאת כמובן קודם לכן, אך כעת הוא עושה זאת באופן מודע. "

שטיינר, 'ערכים אנושיים בחינוך', פרק 4, עמ' 88, הוצאת 'כחותם'

מיידע למתודת עבודה 1

מדוע לדעתכם קיים צורך להיפרד מן השלם? מדוע לא ניתן להישאר בתוך האחדות?

תחושת הנפרדות יוצרת תודעה. כל עוד הילד הוא חלק מהשלם, התודעה העצמית לא מתפתחת – בדיוק כפי שליד שלנו אין תודעה משלה, משום שהיא חלק מהאורגניזם השלם.

על מנת לפתח תודעה עצמית, חייבת להתרחש פרידה מהשלמות.

בתקופות הקדומות הרגישו בני האדם את עצמם כחלק מאורגניזם גדול יותר מהם – משפחה, חמולה, שבט וכדומה... התודעה העצמית שלהם הייתה נמוכה יותר, בהתאם.

כפי שלמדנו בשביעון הראשון, בחודשי חייו הראשונים, התינוק הקטן הנו ישות אחדותית. הוא לגמרי מחובר לאמו – ביחד הם יוצרים ישות אחת שלמה.

חוויית הנפרדות נרכשת בהדרגה. היא מתחילה בלידה, בה נפרד התינוק מהרחם – בתוכו הוא גדל במשך תשעה חודשים – אשר כלכל אותו, הגן עליו, וסיפק לו את כל מחסורו. התהליך נמשך דרך הזחילה וההתרחקות מהאם, ההליכה, אמירת האני בגיל שלוש, הכרת עצמו כישות גופנית בגיל חמש – וכן הלאה.

הזהות הנפרדת מתגבשת בהדרגה במהלך השנים עד לגיל 21, בו הופך הנער לבוגר. מסע ההתפתחות האנושית עד אמצע החיים, הנו מסע הולך וגובר של פרידה מן השלם. בגילי ם הצעירים מאוד, למרות שקיימת תחילתה של חווית נפרדות, חווה הילד עדיין את עצמו כחלק מהעולם. עד גיל שבע הוא נישא על כוחותיה האתריים של האם; החל מגיל שבע משתחררים הכוחות האתרים שלו שהוקדשו לבניית גופו הפיזי בשביעון הראשון, לפעולה של חשיבה. הוא מתחיל להינשא על ידי הכוחות האתריים שלו עצמו, ורק אז הוא יכול להתחיל לחוות עצמו כנפרד.

ההמצאות בתוך השלמות משאירה את האדם במצב ילדי, תלוי, כפי שהיה בגן עדן. הפרידה מהשלם מאפשרת התפתחות והתקדמות לאינדיבידואציה. מישות ילדית, מקבלת, חסרת מודעות עצמית, הופך האדם לישות בוגרת, מודעת לעצמה, מתפתחת, יוצרת ומעניקה.

גיל 9 מקביל בהתפתחות הקוסמית לאירוע האכילה מפרי עץ הדעת

לעבדה ולשמרה

עד האכילה מפרי עץ הדעת, היה האדם חלק בלתי נפרד מגן העדן. אלוהים שם אותו בגן העדן 'לעבדה ולשמרה', כלומר – להיות חלק מהבריאה הכללית: החיות, העצים והטבע.

בדידות

לאחר האכילה מפרי עץ הדעת, נפקחו עיניו לראות את עירומו, נפרדותו, התבדלותו מהבורא והבריאה, וכתוצאה מכך לחוות לראשונה בדידות. הבדידות מאפיינת את גיל 9.

בזעת אפיך

לאחר האכילה מעץ הדעת מגורשים אדם וחוה מגן העדן – אותו "גן עדן של ילדות", נטול תודעה ודאגות, המאפיין את השביעון הראשון. האדם נדרש לצאת לעצמאות, לעבד את האדמה ולאכול מפרי עמלו -"בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם..." (בראשית, פרק ג', פס' יט').

הגירוש מגן העדן - מיכאל אנג'לו

בציורו של מיכלאנג'לו, ניתן לראות את השינוי שחל אצל אדם וחווה לאחר האכילה מעץ הדעת. נדמה כי הם 'הזקינו בן רגע'. בשיעור הראשון ציינו שהתודעה נוגדת את החיים ומכלה אותם. ניתן לומר כי בגיל 9, עם התעוררות התודעה העצמית, הילד "מזדקן מעט".

חירות

אך יחד עם הבדידות והבושה, עימם נפגש הילד בגיל 9, מתעוררת בו גם חוויה חדשה של עצמיות נוכחת, עצמאות וריבונות שלא הייתה לו קודם – "הנני כאן" – אני קיים. אם כן, הגירוש מגן עדן, התעוררות התודעה, הנם מקור לכאב ובדידות, אך גם ראשיתה של חווית החירות האנושית.

חציית הרוביקון

גיל 9 מכונה גם - 'חציית הרובריקון', על שם החצייה המפורסמת של יוליוס קיסר את נהר הרוביקון בדרכו לכיבוש רומא. זוהי נקודת אל חזור בה הילד מכריז: 'כאן אני עומד', 'אני הנני'.

הנני אני!

"במהלך התפתחותו כילד, בא רגע בחיי האדם, בו לראשונה, הוא מרגיש את עצמו ישות עצמאית, נפרד מכל יתר העולם. לגבי בעלי אופי רגיש מהווה הרגע הזה חוויה רבת משמעות. המשורר ז'אן פול, שחי בשנים ,1763-1825 מספר באוטוביוגרפיה שלו:

"מעולם לא אשכח את המאורע שהתרחש בקרבי, אשר עד כה טרם סיפרתיו לאיש, כאשר אני יכול לזכור את המקום והזמן. כאשר הייתי נוכח בשעת לידתה של התודעה העצמית שלי. בהיותי ילד קטן עמדתי בוקר אחד ליד דלת הבית, בהביטי על ערמת עצים לשמאלי. כאשר לפתע, הראיה העצמית הפנימית – הנני אני! – באה עלי כאור ברק אל השמים, וממשיכה לזרוח בקרבי מאז. ברגע זה ראה האני שלי את עצמו בפעם הראשונה – ולצמיתות! הטעיה מצד הזיכרון לא תתכן כאן, כי לא הייתה שום אפשרות שסיפור של אדם אחר יעוות את המאורע שאירע רק בסתר קודש הקודשים של האדם, או יתערב בו. מאורע שנחרת אצלי היטב בזיכרון, בשל אופיו המיוחד והחדש."

שטיינר, 'גוף נפש ורוח', עמ' 31

כאמור, בגיל 9, נפגש הילד לראשונה באופן עמוק עם הבדידות. הפגישה של הילד עם חווית הבדידות מתרחשת דרך אירוע מסוים וספציפי, הקורה בסביבות גיל זה. חקירה ביוגרפית מזמנת את האירוע הזה, מעלה אותו למודע, וחושפת את רגש הבדידות, ואת הסיבות לחוויה. הגורמים לתחושת הבדידות משתנים מאדם לאדם, וקשורים לקרמה האישית של כל אחד. תחושת הבדידות הינה רגש מאיים עבור כל אדם, ובמיוחד עבור ילד צעיר, שעדיין לא גיבש זהות עצמית ומרכז עצמי. מסיבה זו הוא ישאף להרחיקה בכל מחיר. האופן שבו יימנע הילד מלהרגיש את הרגש, יהיה על ידי ויתור על חלק מסוים בישותו – שהפגיש אותו עם חווית הבדידות. דבר זה עשוי להיות סוג מסוים של התנהגות, תכונות אופי שלו וכד', שאפשרו לחוויה הכואבת לעלות. המחיר יהיה ויתור על האוטנטיות והשלמות.

הרגשות המאפיינים את אירוע גיל 9:

בושה

אשמה

ההחלטה הלא מודעת של הילד לוותר על חלק מישותו השלמה, היא החלטה הישרדותית, ובהקשר לחלק הראשון של החיים (האינקרנציה) היא נכונה תמיד.

היא נכונה משום שהיא משרתת את הביטחון הקיומי, ובכך לא מאפשרת לאירוע לאיים על ההתגשמות הבטוחה של הילד בעולם. על מנת להיות 'אזרח האדמה', חשוב לאדם שיגדל בבטחה בתוך חברה, קהילה, משפחה, מוסדות חינוך וכד' – המכשירים אותו לחייו הבוגרים. בטחון קיומי מאפשר מימוש בלימודים, בעבודה, בזוגיות, במשפחה, וכדומה... ההחלטה של גיל 9 משרתת את התהליך הזה.ועם זאת, כאשר האדם מגיע לאמצע חייו, עולה בו שוב הרגש הכואב שהודחק, ומאלץ אותו לבחון את ההחלטה המקורית פעם נוספת. הוויתור על חלק מישות האדם השלמה, שהיה נכון לילד בן ה- 9 ולתקופת האינקרנציה, חייב להיבחן שוב, הפעם בתודעה של האדם הבוגר (החל מגיל 33, שהינו גם השיקוף של גיל 9 - ומעלה).

חוק השיקופים

חוק השיקופים: חוק השיקופים באבולוציה הקוסמית ובחיי בני האדם הנו תופעה מסתורית ביותר, המהווה מפתח מרכזי להבנת הביוגרפיה של האנושות ושל היחיד. חוק השיקופים מראה, שבנוסף לקשרים הכרונולוגיים בין התקופות העוקבות בחיי האדם והיקום, קיימים קשרים מסתוריים בין תקופות שאינן עוקבות, אך מתייחסות זו לזו בחוקיות מסוימת.

כאשר אנו אומרים כי גיל מסוים הנו שיקוף של גיל אחר (למשל במקרה זה - 9 ו - 33 ), משמעות הדבר היא, שבגיל 33 יקרה אירוע שיעורר באדם רגש דומה לרגש שעלה אצלו בגיל 9. חזרת החוויה והרגש הנלווים לאירוע, יחוו הפעם דרך רמת תודעה גבוהה יותר, כך שניתן יהיה ללמוד מהאירוע על הגורל ועל מבנה הנפש.

חוק השיקופים יילמד באופן יותר רחב ומעמיק ביחידה 2 של קורס זה.

החל מאמצע החיים, נדרש האדם לדברים אחרים מאלו שנדרש במחצית הראשונה של חייו. גיל 33 (גיל ההיפוך), עליו נלמד בהרחבה בשביעון החמישי), קורא לאדם לעבור מהישרדות להגשמה עצמית, מהגשמה פיזית להגשמה רוחנית, למימוש האינדיבידואליות שלו – על מנת להגיע לחופש הולך וגובר, שיאפשר הגשמת היעוד ויצירה חדשה. החזרה לישות האותנטית דורשת בחינה מחודשת של ההחלטה שנלקחה בגיל 9, תוך כדי נכונות לוותר על הביטחון שאותה החלטה אפשרה בחיים. כמו כל התפתחות רוחנית, מעבר זה כרוך בוויתור ובהקרבה. בשלב זה אדם אמור להקריב את הרצון לביטחון קיומי מוחלט, להסתכן במפגש עם הרגש הקשה של הבדידות והכאב, אותו לא יכול היה לפגוש באופן מודע בילדות – וזאת על מנת לפגוש את ישותו השלמה, ולחוות את הרגש האותנטי המלווה לאירוע; רגש זה קשור לקרמה האישית שלו –לדוגמא, תחושת כאב כי 'לא רואים אותי', 'אני חלש', 'אני לא יכול לתת לעצמי להרגיש חלש', ועוד...

האירוע של גיל 9 לא חייב להיות אירוע גדול או דרמטי, לפעמים גם אירוע הנראה לכאורה זניח, יכול להיות מאוד משמעותי עבור אדם מסוים וביוגרפיה מסוימת.

גיל 9 - אירוע ביוגרפי

"גדלתי בקיבוץ עם לינה משותפת, הורי היו אנשים מאוד מרכזיים בקיבוץ, במיוחד אבי, שהיה במשך שנים בעמדות מפתח. בגיל 9 חזרתי עם משפחתי לקיבוץ, לאחר שלוש שנים של שהייה בארץ אחרת. ציפיתי לחזרה לקיבוץ, חשבתי שאני חוזרת הביתה, למקום בו יש לי השגחה וביטחון.

כאשר חזרנו, היה עלי להסתגל מחדש במהירות ללינה המשותפת ולחיים הקיבוציים, בנוסף, זמן קצר לאחר חזרתנו, אבי העז והביע עמדה מנוגדת לזו של הקיבוץ, בסוגיה מרכזית. מאותו הרגע חשף הקיבוץ את "פניו האמתיות". אבי הותקף והועלב, וכך גם אני, כבתו, נאלצתי לסבול גידופים ועלבונות מילדים וממבוגרים כאחד. אירוע זה ואירועים נוספים שבאו בשנים אלו, עוררו אצלי כאב רב, שהיתרגם למחשבה: אין על מי לסמוך. המבוגרים שעליהם סמכתי שידאגו לי וישגיחו עלי, לא יכולים לספק לי את הביטחון הזה, אבא ואימא – שלפני כן היו עבורי מקור לביטחון – נתפסו כחלשים, והמבוגרים האחרים, כבלתי אמינים וכבוגדניים. המסקנה שלי מתוך האירוע שחוויתי הייתה 'אין השגחה מלמעלה', 'אין על מי לסמוך, עלי להסתמך על עצמי'.

מאז הפסקתי להיעזר במבוגרים, הסתגרתי והתנתקתי מהם, והתחלתי לסמוך רק על עצמי ובמובן העמוק יותר – הפסקתי להסתמך על אלוהים. ויתרתי על האמונה בכך 'שאלוהים משגיח עלי' – כי היא זו שהפגישה אותי עם הבדידות."

הוויתור של דפנה בגיל 9, היה על הקשר שלה למקור כוח גדול יותר ממנה, השומר על העולם ומנהיגו בתבונה.

ההסתמכות שלה על עצמה במהלך השנים, הגנה עליה מפני החרדה, אליה נחשפה בגיל 9, אבל שללה ממנה את האמון באחרים, את הרגיעה והמנוחה שביכולת להישען עליהם, וכמו כן, את הקשר לעולם הרוח ולהשגחה העליונה.

גיל 33 - השיקוף של גיל 9

בהיות בני בן שנה וכמה חודשים לנו אצל חברים. מתוך פיזור דעת וחוסר תשומת לב, השכבנו את הילד על מזרון שמעליו היה מדף ענקי, מלא ספרים כבדים וקלסרים. בשעה 23:00 הוא החל לפתע לבכות. הבכי שלו נמשך וכל ניסיונות ההרגעה לא צלחו. בסופו של דבר, לאחר קרוב לשעתיים, החלטנו להעבירו למיטתנו. בו ברגע הוא נרגע ונרדם. רבע שעה לאחר מכן המדף הגדול, על כל תכולתו נפל ברעש גדול ונורא על אותו מזרון. בני ניצל מסכנת מוות! הרגש שליווה את האירוע היה של תדהמה ואימה, אך גם של יראת כבוד ופליאה. היה זה כאילו בני 'ידע' שאסור לו להישאר על המזרון הזה - מישהו השגיח עליו. בגיל 33 החלה לחזור אלי בהדרגה התחושה שיש השגחה, יש סדר בעולם, יש על מי לסמוך. האמונה שנולדה אז כזרע העמיקה בשנים לאחר מכן, כשנכנסתי בהדרגה, יותר ויותר אל תוך מסלול של התפתחות רוחנית."

מיידע למתודת עבודה 2 - אירוע גיל 9

נסו להיזכר באירוע כלשהו שקרה לכם סביב גיל 9 (זה יכול להיות גם קצת לפני או קצת אחרי) אירוע בו חוויתם רגשות של בדידות או בושה, לעיתים גם אשמה וכד'.

כתבו את האירוע בצורה מפורטת ככל האפשר: היכן הוא אירע? באילו נסיבות? מי היה אתכם בעת התרחשותו? התייחסו לכל הפרטים אותם אתם זוכרים. התחילו מהעובדות, ורק לאחר מכן עברו לרגשות אותם הרגשתם. נסו לזהות – מהי ההתנהגות או התכונה שהפגישה אתכם באירוע זה עם הבדידות והכאב? על איזה חלק בישותכם ויתרתם? כיצד בא לידי ביטוי ויתור זה בהמשך חייכם.

הניתוח של גיל 9 הוא מורכב ולעיתים קרובות מבלבל, על-כן מומלץ לעשות באופן עצמאי את החלק הראשון של תיאור האירוע, ואת זיהוי החלק עליו ויתרתם, בשיחת ייעוץ עם מדריכת הקורס

מאמר: גיל 9 - 'הגירוש מגן העדן'

במובן מסוים, מסתיימת הילדות התמימה וההרמונית יחסית סביב גיל 12. עד אמצעם, החיים הנם מסע הולך וגדל של פרידה מהשלם. בגיל 9 נפרד הילד מהשלמות של העולם, אבל בתוך עצמו הוא עדיין ישות שלמה, אם כי פגיעה יותר.

גיל 12 מהווה את השלב השני ברכישת התודעה העצמית. בגיל זה מתרחש פיצול של הכוחות האתריים, ששימשו בשביעון הראשון לבנית הגוף הפיזי. חלק מהכוחות האתריים עולים לספרה של הראש, והחלק השני שלהם יורד לאזור אברי המין.

זהו תחילתו של הפיצול בין 'עליונים לתחתונים'. בין עולם הרוח הנמצא 'למעלה', ועולם החומר הנמצא 'למטה'. פיצול זה יימשך עד גיל 49, גיל בו האדם יתחיל לחוות עצמו שוב כאדם שלם, לא רק כשייך למגדר, זכר או נקבה.

בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ

בסיפור הבריאה ניתן לראות את התמונה של הפיצול בין עליונים ותחתונים ביום השני לבריאה. אלוהים מבדיל בין המים העליונים למים התחתונים. כפי שלמדנו, המים קשורים ליסוד האתרי.

בראשית פרק א': וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל, בֵּין מַיִם לָמָיִם. ז וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-הָרָקִיעַ,

וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ, וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ; וַיְהִי-כֵן. ח וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ, שָׁמָיִם; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם שֵׁנִי.

הפיצול הפנימי יוצר בתוכו של הילד תהום, ריק, חלל; ובתוך החלל הזה, מתחיל:

המסע להגדרה עצמית – הגדרת הזהות העצמית, כישות ארצית.

לראשונה, משתחררים כוחות אתריים לחשיבה. הם שיכשירו בנער או בנערה את היכולת לחשוב בצורה מופשטת. לפני כן, הילד חשב בתמונות, והמזון המחשבתי שלו סופק דרך סיפורי אגדות ומיתוסים. הללו היוו עבורו תשתית להבנת העולם, אותו הוא תפס גם דרך חוויות חושיות. החל מגיל זה ניתן לחנך את הנער דרך חשיבה מופשטת, אנליזות (פירוק השלם), וכן לחשוף אותו לאמצעים הטכנולוגיים, אליהם הוא חשוף בתקופתנו מוקדם מידי.

החלק הנותר של הכוחות האתריים 'יורד' לאזור אברי המין, ומאפשר את ההתבגרות המינית. על מנת שההתפתחות המינית תתחולל, צריך להתקיים מפגש בין האתרי לאסטרלי, בין כוחות החיים לכוחות הנפש. תהליך זה מתחיל להתרחש סביב גיל 12, ומתעצם בגיל 14, בשביעון השלישי – עם לידת הגוף האסטרלי.

בריאת האשה - מיכאל אנג'לו

משמעות הדבר הינה, פיצול נוסף בתוך האדם – הפיצול בין שני מינים – זכר ונקבה. כעת, מיניותו המתגשמת של הילד מבדילה אותו לא רק מן העולם, אלא גם מבני המין השני.

זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם. בראשית א'

הפיצול בין המינים - משל מאת אפלטון

משל זה של אפלטון ממחיש בצורה מאוד יפה את חוויית הפיצול המלווה אותנו החל מגיל 12:

"שלפנים לא היה טבענו כמות שהוא עכשיו, אלא שונה מזה. ראשית כל היו המינים של בני האדם שלושה, ולא שניים כמו עכשיו, זכר ונקבה; כי גם מין שלישי היה בנמצא, מעורב משניים אלה; כעת רק שמו נותר לפליטה, ואילו הוא עצמו נעלם. שאז היה מין אנדרוגינוס, אשר צורתו ושמו היו מורכבים משניים אלה, מהזכר והנקבה. ועכשיו – איננו עוד, ושמו בלבד נשאר כשם גנאי. – שנית: צורתו של כל אדם היתה עגולה כולה: גבו וחזהו היו עשויים במעוגל, וארבע ידיים היו לו, ורגליים כמספר ידיו, ועל צווארו המעוגל ישבו שני פרצופים, שווים זה לזה בכל; ושני פרצופים אלה שפנו לצדדים הפוכים היו מחוברים בראש אחד, וכן היו לו ארבע אזניים וערוות שתים; ובהתאם לכך תוכלו לשער בנפשכם את שאר אברי גופו. והיה הולך, כמונו עכשיו, בקומה זקופה, לכל צד שרצה; אך שעה שביקש לרוץ מהר, עשה כדרך הלוליונים שהם זורקים רגליהם כלפי מעלה ומתנועעים במעגל, ובהישענם בזה אחר זה על שמונת האברים שהיו להם בימים ההם, התקדמו אנשים אלה אגב גלגול במהירות רבה. והסיבה לקיום שלושת המינים ולטיבם זה – שראשית מוצאו של הזכר היה מן השמש, של הנקבה – מן האדמה, ושל המין שהיה לו חלק בשניהם – מן הלבנה, שהרי גם הלבנה יש לה חלק בשני אלה. ולכן גם היו מעוגלים, הם וצורת הליכתם, בשל הדמיון שהיו דומים להוריהם. ונוראים היו ברוב כוחם וחזקתם, וברום לבבם תקפו את האלים. והנה באנשים הללו מדבר הומירוס בספרו על אפיאלתיס ואוטוס שניסו לעלות לשמיים כדי להילחם באלים. וזיוס והאלים האחרים טיכסו עצה מה יעשו להם, ולא מצאו. שכן להרגם לא יכלו ולהכותם ברעם כמו את הגיגאנטים ולכלות את מינם, - שממילא היו כלים גם הכיבודים והקרבנות שבאו להם מידי האנשים, - וכן אי אפשר היה להשאירם ברשעותם. העמיק זיוס לחשוב, עד שאמר לבסוף: 'דומני שמצאתי עצה, כיצד יתקיימו בני האדם, ומהיותם חלשים יותר יחדלו מחוצפתם, שהנה', אמר, 'כעת אחתוך אותם לשניים, וממילא יהיו חלשים יותר, אף תועלת יתר נפיק מהם, מאחר שיתרבה מספרם. בקומה זקופה יהלכו על שתיים; ואם עוד יוסיפו לנהוג בחוצפה ולא יאבו לשקוט, אחזור', אמר, 'ואחתכם לשניים, ויהו מקפצים על רגל אחת, כחוגגים בחג-דיוניסוס'. לאחר שדיבר כן, חתך את בני האדם לשניים, כחתוך אגסים קודם שייכבשו, או כביצים הנחתכות בשערה. ומדי חתכו אחד מהם, ציווה על אפולון שיהפוך לו את הפנים ומחצית הצואר כלפי החתך, למען יסתכל האדם בחתכו, וממילא יהא מתוקן יותר; וציווה שירפא את השאר. והלה הפך לאדם את הפנים, וכדרך שמושכים עורו של כיס אשר נתכווץ, כן משך לו את העור מכל הצדדים על פני מה שמתקרא עכשיו 'בטן', ובאמצע הבטן קשרו יחדיו בקשר אחד שמכאן ואילך נקרא 'טבור'. כן חיבר את החזה והחליק בו את רוב הקמטים, בכלי שבכמותו מחליקים הסנדלרים את קמטי העורות על גבי האמום; רק על הבטן וסביב לטבור השאיר קמטים מספר, זכר למעשה שאירע לאדם בימי קדם. – והנה לאחר שנחתך טבעו של האדם לשניים, התגעגע כל חצי לחציו השני והתרועע אתו; והיו מחבקים זה את זה בזרועותיהם ומגפפים איש את רעהו, ומתשוקתם להיעשות חטיבה אחת היו מתים ברעב ואפס מעשה, כיון שלא רצו לעשות דבר בנפרד. וכל אימת שנפטר אחד החצאים והשני נשאר בחיים, ביקש לו הנשאר חצי אחר והיה מגפפו, בין שנזדמן לו חציה של אשה שלימה, - וחצי כזה נקרא עכשיו 'אשה', – ובין חציו של גבר; וכך היו כלים והולכים."

אפלטון, כתבי אפלטון, כרך שני, 1999, עמ' 113-112

אנימה ואנימוס

אנימה ואנימוס הם כינויים לתדמיות הארכיטיפיות ולמאפיינים של בן המין האחר, המצויות בתוך כל אחד מאתנו. מונחים אלו נתבעו על ידי הפסיכיאטר והפסיכו-אנליטיקאי קארל גוסטב יונג. בתוך כל אישה, טוען יונג, קיימים אספקטים גבריים לא מודעים, ובתוך כל גבר – אספקטים נשיים. מתוך: יונג, 'זיכרונות, חלומות ומחשבות', עמ' 178-179

בתוך תהליך של התפתחות רוחנית, על כל אדם לחזור ולהכיר חלקים אלו בתוכו ולהפוך אותם למודעים, וזאת על מנת שיוכל לחזור אל ישותו השלמה. דבר זה אפשרי באופן מלא רק לאחר גיל 49 (המכונה ביעוץ הביוגרפי 'גיל שחרור עבדים').

מיידע למתודת עבודה 3 - אנימה ואנימוס

תארו שלוש איכויות נשיות ושלוש איכויות גבריות, אותן אתם מזהים אצלכם (נסו לתאר לפחות 3 מכל סוג).

עד כמה האיכויות של בן המין הנגדי באות לידי ביטוי בחייכם? האם היו תקופות בהן לא נתתם לחלק מהאיכויות שלכם ביטוי? אם כן, מדוע?

האם יש איכות של בן המין הנגדי שהייתם רוצים להגביר את ביטויה בחייכם כיום?

אם עד גיל 12 ניתן היה להגן על הילד מפני קשיים שבאו מבחוץ: מריבות, קשיים בלימודים ובכיתה, כעת נוספים קשיים העולים מתכנים פנימיים, למולם, לעיתים, המבוגר חסר אונים.

בגיל זה הילדים 'מאבדים את קולם' (הבנים מאבדים את קולם גם ברמה הפיזית). הקול שהיה להם עד הגיל הזה הוא קול העולם שהדהד דרכם: של הבית, של המשפחה, של מה שמקיף אותם. זו הסיבה שההשתלבות החברתית והיחסים החברתיים הם כל כך מכריעים. קולם של ה'חברים הטובים', קבוצת השווים, הוא הקול דרכו הם מדברים.

קבוצת השווים מהווה גשר ותמיכה לתקופה הנמשכת מאיבוד חווית השלם בגיל 9 ו-12, ועד למציאת מרכז פנימי בגיל 21, גיל לידת האני.

אקו ונרקיס

הסיפור המיתולוגי על אקו ונרקיס, מביא לידי ביטוי בצורה טובה את שני הגילים, עליהם דנו בשיעור זה – גיל 9 וגיל 12: סיפורה של אקו ממחיש את חווית אובדן הקול, והקושי של הנער והנערה בגיל 12 להביע עצמם; הם הופכים למעין 'הד' של חבריהם. סיפורו של נרקיס, הפוגש את בבואתו במים, ו'מתעורר לעצמו', ממחיש את התעוררות התודעה העצמית, המתרחשת אצל הילד בן ה-9. (לקריאת האגדה על נרקיס ואקו, ראו נספח 1)

נספח 1 - אקו ונרקיס

מאמר: גיל 12 - 'זכר ונקבה בראם'

מיידע למתודת עבודה 4 - אירוע גיל 12

תארו בפירוט אירוע שקרה לכם סביב גיל 12. האם אתם מזהים קשר בין האירוע למאפייני גיל 12 שתוארו בשיעור זה? (הפיצול בין המינים, הדיפת זהות קודמת וכד').

כתבו – באיזה אופן השפיע אירוע זה על זהותכם והגדרתכם העצמית.

במידה ואתם חווים קושי בחלק זה של המשימה, היעזרו במדריכת הקורס.