חוט השני - יחידה 3: רוח - שיעור 2

רוח

דרור

לבבי כים
כסיר
ירתיח,
ישאף לעל
לגדולות
ונשגבות.
מטל אורות
עליונים יפריח,
מגנזי נשמות בשמי ערבות.
לא אאסר
בכבלים
אולם בסדים.
עבד ה' אני,
לא עבד עבדים. (הרב קוק)

ניתן להתבונן על מהלך חיי האדם כעל הוצאה לפועל של תכנית של אדריכל, שתוכננה ושורטטה לפני הלידה, אשר תכליתה בניית בית לרוח – בית ל'אני'.

כמו בכל מבנה, יש צורך ביסודות חזקים ובעמודים יציבים שיתמכו בקומות שמעליהם, כשכל קומה אמורה לשמש בסיס איתן לקומות שמעליה. האופן שבו הבסיס נבנה ישפיע על מבנה הבית כולו.

גילי 0-21 - ההתפתחות הגופנית באדם - שאיפה

השליש הראשון של החיים משול להקמת היסודות והשלד של הבית. בתקופה זו מתפתחים שלושת 'הגופים' של האדם – בגוף הפיסי (0-7), הגוף האתרי (7-14) והגוף האסטרלי (14-21). תקופה זו מכונה בביוגרפיה "שלב השאיפה": הילד, ולאחר מכן האדם הצעיר, קולטים לתוכם את העולם באמצעות קבלה ללא תנאי, חיקוי ולמידה מהסביבה הקרובה והמורחבת.

גילי 21-42 - התפתחות הנפש באדם - שאיפה ונשיפה

שנים אלו חופפות להנחת קומות הבית. בשנים אלו מתרחשת התפתחותו הנפשית של האדם כאינדיבידואל. שלושת היבטי הנפש – נפש התחושה (21-28), הנפש השכלית רגשית (28-35) ונפש התודעה (35-42), מתפתחים. תקופה זו מאופיינת ב"שאיפה" ו"נשיפה" גם יחד: נוצר איזון שבו האדם ממשיך ללמוד, להתנסות ולקבל מהעולם, אך גם מתחיל להעניק בחזרה לחברה (משפחה, חברים עבודה, קהילה וכד').

גילי 42-63 - התפתחות הרוח באדם - נשיפה

בגיל 42 באה האינדיבידואליות לידי ביטוי, ונולד 'האני הגבוה', הרוחני באדם. ב-21 השנים הבאות (42-63) נבנה גג הבית ומונחים עליו הרעפים. שלב זה מהווה נקודת זמן בביוגרפיה שבה מתגלה לאדם ייעודו האישי על פני האדמה, בתנאי שעבר את השלבים הקודמים. רק מנקודה זו ואילך הוא יכול להתפנות ל'ריהוט הבית ואכלוסו' למטרה עבורה נבנה – הגשמת הפוטנציאל הרוחני שלו. בתקופה זו המכונה 'תקופת הנשיפה' נוצר היפוך: כעת האדם בשל להעניק לעולם את פירות הניסיון, הלמידה ושאר המתנות אותם קבל מהעולם בשלבים הקודמים של חייו.

ב-21 השנים שבין 42-63: מתחילה התפתחות הרוח באדם. רוח-העצמיות (42-49), רוח-החיים (49-56), אדם-הרוח (56-63).

שום שלב בחיים אינו נחות או נעלה משלב אחר, בכל שלב יכול האדם 'לנמנם' במהלך המשימות והאפשרויות שלו לממשן, או לחילופין – למלא את המשימות של התקופה והאפשרויות שהיא מציבה בפניו.

החל מגיל 42 והלאה יכולה הרוח לפרוח, ומה שהחל כזרע בגיל 33 יכול כעת להתחיל לנבוט. זהו נבט בעל שלושת המרכיבים : רוח-העצמיות, רוח-החיים ואדם-הרוח. אברי רוח אלו יכולים להיווצר רק לאחר שהאני פעל על הנפש על שלושת מרכיביה (נפש התחושה, הנפש השכלית-רגשית ונפש התודעה) והתמיר אותם. מגיל 42 והלאה, יכולות המטרות של הרוח לפרוח ולהניב פרי. הפרי הוא תכלית חיים איתנה, המתגלה בהישגים אציליים לטובת כלל המין האנושי.

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" בראשית יב א

מוטיב ה"לך לך" הוא ציווי להליכה מן המוכר, הרגיל, הנוח והבטוח – דעות, השקפות, התייחסויות, קונספטים, הרגלים, תבניות פעולה וכד' – לקראת מציאת התפקיד הייעודי והרוחני, והסכמה – בדומה לעזיבתו של אברהם את כל המוכר והישן – לשלם את המחיר.

בשנות הארבעים נכנס הספק לליבו של עולם הביטחון העצמי אותו רכשנו, ולתוך כל התכנונים שלנו לגבי החיים; לעתים זה קורה במהלך הלילה, בחיי החלום ובחיים הלא מודעים, אך ממשיך ומחלחל לתוך מהלך היום. הפסיכיאטר האנתרופוסוף ההולנדי ליווכוט מכנה זאת כמשבר ערכים. ניתן לשמוע אנשים רבים אומרים משפטים כמו: "הגעתי לשלב העצמאות בחיים שלי, יש לי משרה טובה, סיימתי לשלם את ההשקעה בעסק – ובמקום מצב רוח טוב שקעתי בדיכאון עמוק".

ברנרד ליווכוט (1905-1992), אנתרופוסוף, רופא, פסיכיאטר ופסיכולוג תעשייתי נודע שחי ופעל בהולנד. במהלך חייו היה פעיל במגוון תחומים והקים בין השאר מוסד אנתרופוסופי לילדים בעלי הפרעות נפשיות, מוסד לפדגוגיה (NPI) ואת המכללה הפתוחה בהולנד – שנועדה להעניק לצעירים הזדמנות ללמוד שנה של התמצאות כללית והתפתחות אישית. כתב והרצה על מגוון רחב של נושאים כהתפתחות ארגונית, חינוך, ארכיטקטורה, התפתחות קהילתית, רפואה והתפתחות פנימית. בסוף שנות השבעים של המאה ה-20, בהשראת ספרו "שלבים", התחילה בהולנד 'עבודת הביוגרפיה' בסדנאות ביוגרפיות למבוגרים, שסייעו להם להבין את חייהם באור חדש. יחד עם גודרון בוקהרט הוא נחשב כמייסד הייעוץ הביוגרפי.

פעמים רבות, הופכות המטרות אותן הציב האדם לעצמו עד לגילאים אלו לריקוֹת; פחד עולה – ובעקבותיו קיימת אפשרות לפעול בשני אופנים:
1. דחיקת הפחד והחרדה חזרה למעמקי הנפש הלא מודעת על-ידי שקיעה בעבודה מוגברת, התמכרויות, כגון: שתיית אלכוהול, עישון, צפייה מרובה בטלוויזיה, סרטים פורנוגרפיים, חיפוש אחר הרפתקאות ארוטיות וכד'.
יש לציין כי הפחד המדוכא נשאר פעיל בתת-ההכרה.
2. התמודדות עם הטלטלה והכאוס המתרחשים בנפש והתפתחות מתוכם.

לדברי ליווכוט, ניתן להתבונן על השינוי המתרחש באדם החל מגיל 42 דרך שלושה היבטים:

מבחינה ביולוגית:
שלב זה מבשר את ראשית דעיכת כוח החיים.
אצל הנשים: סיומו של שלב ההתפתחותי היצרי.
אצל הגברים: שלב של צרכים מיניים מוגברים.
דוגמאות לתופעות פיזיות המתרחשות בשביעון זה:
- התקשות הרקמה בעין שתוצאתה חוסר יכולתן של עדשות העין להסתגל ולהתמקד בקריאה.
- רקמת הריאה נחלשת, נעשית פחות גמישה.
- מערכת השרירים מאבדת מחוזקה וגמישותה.
- מערכת העיכול וחילוף החומרים נחלשת, קיימת נטייה לבעיות עיכול והשמנה.
השינוי מתרחש בהדרגה – שיווי המשקל מופר ועוברות שנים אחדות עד שהוא מושב על כנו. בשלב זה, הירידה בכוחות החיים מחייבת את האדם לקחת יותר אחריות על גופו.

מבחינה פסיכולוגית:
בשנים אלו עולים ספק, בלבול, חרדה ונטייה למציאת פתרונות אשלייתיים.
בנפש קיים הניגוד בין הכמיהה לשוב ולהיות צעירים, להתחיל את הדרך מבראשית – כבני 20 רק עם ניסיון החיים שנצבר – כנגד המשאלה להמשיך במסע קדימה אל שלב חדש וגבוה יותר בחיים. התשוקה לשוב להיות צעירים מהווה הסוואה לכמיהה הפנימית לדבר מה חדש. היא עלולה להוביל להשלכה חיצונית של כמיהה זו: למשל, יצירת מערכות יחסים זוגיות ומיניות עם אנשים צעירים בהרבה, התמכרות למכוני יופי ולניתוחים פלסטיים וכד'.
עד גיל 40 האדם חש כי העתיד לפניו, הכל פתוח. החל משנות ה-40 עולה התחושה כי הוא חי על זמן שאול.

מבחינה רוחנית:
עולה תחושת ריקנות, נראה כי הבסיס הישן אבד, וישנו ניסיון למצוא בסיס חדש. לדברי שטיינר, בכדי שהרוח תוכל להיכנס, חייבים כוחות הבנייה לפנות את מקומם לכוחות של הרס. הרוח אינה באה לידי ביטוי בישות האנושית במקום בו ישנה פעילות חומרית בונה, אלא דווקא על היסוד של הפעילות החומרית ההורסת. במקום בו הרוח אמורה לפעול באדם, שם על החומר לפנות מקום לפעילותה. חייב להיווצר חלל פנוי, לתוכו הרוח תוכל להיכנס.
תחילת שנות הארבעים הינה פרשת דרכים בחיי האדם: במידה והאדם יבחר לדבוק בנתיב הישן, דרכו תגלוש מטה, במקביל לתפקודים הביולוגיים. בחירה בנתיב חדש – שאינו מסתמך על נקודות המשען הישנות – תוביל להתפתחות של יצירתיות, אינטואיציה והשראה. בפרק זה של חייו, הבחירה שתעשה על ידי האדם תקבע את מהלכם העתידי. שלב זה בחיים מאיים במיוחד על אלה שנצמדו לערכים החומריים יתר על המידה, ומהווה "מתקפה" על האגו, היהירות, והביטחון בעצמי. ההרמוניה של החיים נתונה בסכנה, ועולה חוסר ביטחון גדול.

"...אנחנו הופכים לבשלים באמת למודעות-עצמית רק בחלק השני של חיינו. בכל הנוגע לקיום חיינו בזמן – ללא שום צורת השפעה נוספת, לעולם לא היינו מגיעים לידיעה עצמאית עד הגיענו לאמצע החיים. אך כפי שאמרתי, הכוחות הלוציפריים פועלים עלינו במחצית הראשונה של חיינו ומאפשרים לידיעה-עצמית לעלות, ידיעה-עצמית שאינה התוצאה של הטבע האנושי הפנימי המקורי."

Steiner, Evil, 1997, p. 87

כפי שלמדנו, בגיל 42 ניתן לגלות האם נעשתה התנודה הפנימית שהזרע שלה ניטע בגיל 33. זוהי תנודה מחוויית זהות המבוססת על העבר, על מה שנגמר, התקבע, מת – אל חוויה פנימית המתבססת על מה שהנו פוטנציאל! במידה ותהליך זה התרחש במעמקים הוא יופיע בגיל 42 כבר כראשיתה של יכולת לפעול מתוך מקום גבוה יותר, שאינו כבול לזהויות שנרכשו במהלך החיים, לסימפתיות-אנטיפתיות ולשיפוטים הנערכים בהתאם; זהו מקום הקשור לרוחני, לנצחי שבאדם.

הרופאה והיועצת הביוגרפית גודרון בוקהרט (1929-2022) , אשר פעלה בברזיל, כינתה את השביעון השביעי – השביעון של היצירתיות. הפיכת היצר ליצירה – היכולת לקחת את הכוחות שהיו משוקעים בספרה של היצר, בחיים של המין ולהפכם ליכולת יצירתית חדשה.

בשנות ה-90 העניקה גודרון בורקהרט דחיפה משמעותית לעבודת הביוגרפיה בעבודתה ופועלה. היא סייעה להכניס את ההתבוננות הביוגרפית לתוך עבודתם של הרופאים האנתרופוסופיים, פרסמה מספר ספרים, והגיעה עם סדנאות הביוגרפיה לקהל רחב יותר בארצות שונות.

מידע למתודת עבודה 1

תארו כיצד נחוו על ידכם שנות הארבעים המוקדמות של חייכם (במידה ועברתם גיל זה) דרך שלושת הפנים אליהם מתייחס ליווכוד – הגופני, הנפשי והרוחני.

האם אתם יכולים לזהות התחלה של פעולה ממקום חדש, שאינו מבוסס על הזהויות הישנות? כיצד בא הדבר לידי ביטוי? האם התעוררו בכם כוחות יצירה חדשים?

האם הקרבתם משהו מישותכם הקודמת? האם הדבר היה כרוך בקושי, בעצב, בצער? או לחילופין ברגשות הקלה?

הפלנטה החולשת על השביעון השביעי היא מארס / מאדים.

הפלנטות המלוות את האדם עד גיל 21 מכונות הפלנטות הפנימיות – ירח, מרקורי וונוס.

על 21 השנים שבין גיל 21-42 חולשת השמש.

הפלנטות החולשות על הגילאים 42-63 מכונות – הפלנטות החיצוניות – הפלנטות הרוחיות: מארס (מאדים), יופיטר (צדק) וסטורן (שבתאי).

בספר "האזרחים של הקוסמוס", מאת ג'וזלין ברנדין, מכונה מחזור זה של מארס – שנות הארבעים המסוכנות או אומץ דינמי. מארס מייצג דינמיות ותועמלתנות. הוא מעורר לפעילות נמרצת ולפעולה אנרגטית, בין אם בונה או הרסנית.

מארס / מאדים נחשב לאל המלחמה ולשליט האנרגיה.

האופן שבו פעילותו של מארס תבוא לידי ביטוי בשביעון השביעי, תלוי בדרך שהאדם עשה לפני גיל 42; כאשר האדם חי בכדי להשביע את הטבע התשוקתי-חייתי שלו, יבוא מארס לידי ביטוי בלוחמנות, פזיזות, נמהרות ואימפולסיביות.

ככל שהאדם עשה ועושה עם עצמו עבודה התפתחותית-נפשית, תודעתית ורוחנית במהלך מחזורי השמש, כך יוכלו תכונותיו של מארס לבוא לידי ביטוי באומץ, שליטה עצמית, נמרצות, עצמאות, כוחות רצון וכוח מוסרי "מברזל".

הטרנספורמציה הנדרשת בשביעון זה הינה להפוך את כוחות המלחמה של מארס – שהופנו בחלק הראשון של החיים החוצה – למלחמה פנימית. המצרים הקדמונים ביטאו זאת בצורה סימבולית כדמות האריה העומדת מול האדם – האריהכארכיטיפ צריך תמיד לכבוש בחוץ. על אנרגיית הכיבוש לעבור ניתוב לכיבוש פנימי, כיבוש החולשות, וכך כוחות המלחמה יוכלו להפוך לכוחות של אהבה, רוך וחום.

"בשביעון זה יש אפשרות שהאגו המואר יותר ויותר ינוע כלפי מעלה ויתגבר על החיה. בשל כך ישנה את הגוף האסטרלי לרוח-העצמיות. כי רוח-העצמיות מתגלה ככל שהאני שולט על האימפולסים והתשוקות, מטהר ומעדן אותם, ככל שהמחשבות נושאות פרי על ידי אינטואיציה בקשר עם ממשויות רוחיות וככל שהרצון מתחזק ומונע על ידי מה שטוב מבחינה מוסרית".

ברנדין, אזרחים של הקוסמוס, 2007, עמ' 128

המתכת של מארס היא הברזל.

הברזל הנו חומר הכרחי בכל מקום שבו נעשית בנייה של כלים, ציוויליזציה- במקומות בהם נדרש כוח.

הימצאות הברזל בהמוגלובין של הדם מאפשרת לאדם ליזום באופן חופשי ולהיות החלטי, אסרטיבי וחזק. ברזל בכמות בלתי מספקת גורם לאנמיה, מכביד על היכולת של האגו לבצע את הפונקציות שלו כהלכה, מחליש את יכולת קבלת ההחלטות. הברזל הנו כוח הקשור לחלק הראשון של החיים – לאינקרנציה. ניתן לומר כי השביעון השביעי מהווה אינקרנציה של הרצון. מחסור בברזל, אנמיה, יביא לעייפות ויבוא בשביעון זה לידי ביטוי בחולשה של עשייה ובאיבוד כיוון. הברזל קשור גם למגנטיות של כדור הארץ, דבר המעניק לאדם יכולת עשייה וכיוון. התזונה המודרנית מחלישה מאוד את ספיגת הברזל באדם, וזו אחת הסיבות (אם כי לא היחידה) לאובדן הכיוון והדרך שחשים אנשים רבים בתקופה המודרנית.

לאחר המעבר דרך נפש התודעה בשביעון השישי, שבא לידי ביטוי בשמיטת הקרקע ואובדן הכיוון והדרך, החל מהשביעון השביעי ניתן להתחיל לפעול בעולם מתוך הרצון הפנימי המודע, לא כתגובה לפעילות העולם על האדם, אלא כגירוי הנובע מתוכו. בשביעון זה עליו להשתמש בחושיו ככלי להשגת המטרה הפנימית והייעוד. הכוח של מארס הוא האחראי להלך נפש זה, והוא מעניק לאדם את הכוח והאומץ לפעול להגשמת היעדים שלו. הודות להווייתו של מארס מתחזקים כוחות הרצון של האדם, ונחישותו להשיג את מטרותיו, בעיקר אלה שהציב לעצמו לפני הלידה.

גיל 42 מהווה שיקוף של גיל 0 – גיל הלידה. בשונה מהתינוק שסיפוק רצונותיו תלוי באופן מוחלט בסביבה (בשביעון הראשון חולש הירח שמייצג אלמנט של חיקוי), בספירה של מארס משרתים כוחות הרצון את האדם, כך שיוכל לצאת ולפעול בעולם באופן אקטיבי, להגשים את ייעודו, תוך כדי התגברות על מכשולים ואתגרים.

מידע למתודת עבודה 2 - מארס

כיצד באות לידי ביטוי בביוגרפיה שלכם התכונות של מארס? – לוחמנות, כוחות רצון, אומץ, נחישות?

האם אתם יכולים לזהות שוני באופן בו תכונות אלו באו לידי ביטוי בחייכם החל מגיל 42? האם הן נחלשו או התחזקו? האם הן נותבו לאותו כיוון או לכיוונים חדשים?

בכל שביעון בחיי אדם, מתפתח בו איבר חדש. רוח-העצמיות הינה "האיבר הרוחי" הראשון, היכול להתפתח אצל אדם בשביעון השביעי.

"האני חי בתוך הנפש. הגם שההתבטאות העליונה של האני מצויה בנפש-התודעה, יש להדגיש כי בקרנו משם, ממלא האני הזה את כל הנפש, ופועל באמצעות הנפש את פעולתו על הגוף. ובתוך האני חיה הרוח. הרוח קורנת אל תוך האני וחיה בו כבתוך מעטפתה, כשם שהאני חי בגוף ובנפש כבתוך מעטפותיו. הרוח בונה ומעצבת את האני מבפנים אל החוץ; עולם הדומם עושה כך מן החוץ אל הפנים. הרוח הבונה ומעצבת את האני וחיה כאני תכונה: רוח-העצמיות, כי היא מופיעה כאני או כעצמותו של האדם. ההבדל בין רוח-העצמיות ובין נפש התודעה מתחוור כדלהלן; נפש התודעה באה במגע עם האמת, הקיימת בזכות עצמה ואינה תלויה בסימפתיה או אנטיפתיה כלשהן. רוח-העצמיות נושאת בחובה את אותה האמת, אלא שהיא מוספגת באני, ועל ידיו הפכה לאישית-אינדיבידואלית ונקלטה בישות העצמאית של האדם. על ידי כך שהאמת הנצחית נעשית אישית אינדיבידואלית ומתמזגת עם האני לישות אחת, הופך האני עצמו לנצחי.
רוח-העצמיות היא התגלות של עולם הרוח בתוך האני, כשם שמצד שני, התחושה המתעוררת כתוצאה מגירוי חושי, התחושה החושית, היא התגלות העולם החושי-פיזי בתוך האני. באדום, בירוק, באור ובחושך, בקשה וברך, בחום ובקור מזהים את ההתגלויות של העולם הפיזי; באמת ובטוב מזהים את ההתגלויות של עולם הרוח. באותו המובן שהתגלות העולם הפיזי נקראת תחושה, תכונה ההתגלות של עולם הרוח אינטואיציה. אף המחשבה הפשוטה ביותר כוללת אינטואיציה, כי אין יכולים לראותה בעין או לגעת בה בידיים; מקבלים את התגלותה מן הרוח באמצעות האני."

שטיינר, גוף, נפש ורוח, 1982, עמ' 34-35

כפי שלמדנו בשיעורים הקודמים, התפתחות האדם משתרעת על פני תקופות תרבות שונות באבולוציה האנושית. תקופתנו הינה תקופת נפש התודעה, והיא מכונה גם התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית. באבולוציה האנושית הכללית שייכת רוח-העצמיות לתקופת התרבות הבאה, התקופה הפוסט-אטלנטית השישית. במובן זה ניתן לומר כי אדם הנכנס לשביעון השביעי "נמצא בעתיד". הוא נדרש לפתח "איבר רוחי" שהאנושות ככלל עדיין לא רכשה. בכדי שרוח-העצמיות תתפתח בקרב האדם, על האני הגבוה שלו לעבוד על הגוף האסטרלי ועל נפש התחושה ולהתמיר אותם, כלומר: להפוך את הנפש לרוח.

לטבלת מרכיבי ישות האדם

לטבלת תקופות התרבות

לחפש תרשים תקופות תרבות ואברי התודעה - פוסט אטלנטית ונפש התודעה

הגוף האסטרלי הנו נושא התשוקות, התאוות וההנאות החושניות באדם. פעולתו הטבעית הינה אינסטינקטיבית, אוטומטית. כאשר האדם פועל מתוך האני שלו על הגוף האסטרלי, יכול האני להפוך ל"בעל הבית" של גוף זה, לעדן אותו ולהעלות אותו לרמה גבוהה יותר. תשוקות נמוכות יכולות להפוך לכמיהה לנשגב, תאוות לאידיאלים, וצער וסבל יכולים להפוך לחוש לבחינת המציאות, החוש לאמת.

הדרך המודרנית המתאימה לבני אדם בני זמננו לעבוד על הגוף האסטרלי ולשנות אותו, נעשית דרך חשיבה, לימוד, עיבוד רגשות סוערים, הפרדת כוחות הנפש ועבודה על המידות.

"הגוף האסטרלי – נושא ההנאה והעצב, השמחה והכאב, הנושא את כל הדימויים, הרגשות והתחושות הנעים מעלה ומטה – נוצר בלא כל טרחה מצדנו, כלומר ללא עבודה של ה"אני" שלנו. אך האני עובד עליו באורח כזה שהוא מזכך ומטהר אותו, ומביא תחת שליטתו את כל התכונות והפעילויות של הגוף האסטרלי. אם עבד האני רק מעט על הגוף האסטרלי, נשאר האדם עֵבֶד לדחפיו ולתשוקותיו. לעומת זאת, אם זיכך האני את התשוקות לסגולות, אם היטה את החשיבה המתעתעת לנתיב הלוגיקה, אז משתנה חלק מהגוף האסטרלי, והופך ממוצר שעליו האני לא עבד עדיין, למוצר של האני. אם מבצע האני עבודה זו במודעות – הנמצאת בהתפתחות האנושית היום רק בתחילתה – אנו מכנים אותו חלק של הגוף האסטרלי שעובד על ידי האני בשם רוח-העצמיות, או בביטוי של הפילוסופיה המזרחית, מאנאס."

שטיינר, מטמורפוזות של חיי הנפש כרך ב' , 2000, עמ' 76

מידע למתודת עבודה 3 - טרנספורמציה של הנפש

תארו פן נפשי מסוים עליו האני שלכם כבר עבד, ואשר עבר התמרה, ופן נפשי אחר שנמצא עדיין לתחושתכם במקום נמוך, ראשוני, בסיסי ובלתי מעובד.

במהלך השבוע הקרוב נסו להיות ערניים לפן הנפשי הנמוך: מה מעורר אותו? מתי הוא עולה? בדקו האם המודעות אליו מאפשרת לכם לשנותו (אפילו שינוי קטן).

כל תקופה באבולוציה האנושית הינה בו זמנית – התהוות ומימוש של התרבות המתאימה להתפתחות ולתנאים החיצוניים שכבר התרחשו באותה תקופה, והכנה לקראת תקופת התרבות הבאה. למתקדשים, ובתקופתנו למעשה לכל אדם אשר בחר ללכת בנתיב של התפתחות רוחנית, תפקיד מיוחד בהכנת האנושות ובבניית הכלים לקראת תקופת התרבות הבאה.

בנספח 1 – "הכנה לתקופת התרבות הפוסט-אטלנטית השישית" מתאר שטיינר שלושה מאפיינים של תקופת ההתפתחות השישית – תקופת 'רוח-העצמיות' – שעל כל אדם בן תקופתנו לשאת בלבבו, לקראת תקופת זו.

לנספח "הכנה לתקופת התרבות הפוסט-אטלנטית השישית" - לחצו כאן

מידע למתודת עבודה 4

מקמו את עצמכם ביחס לשלושת הקווים המאפיינים אותם מתאר שטיינר, בקשר לרוח העצמיות. התייחסו לכל אחד מהמאפיינים ונסו לתת דוגמאות מתוך חייכם הקשורות בו.

האדם והיקום נמצאים בהתפתחות מתמדת.

מתחת לאדם קיימות שלוש ממלכות - בעלי חיים, עולם הצומח ועולם הדומם. מעליו, תשע רמות של הוויה, ומעליהן - האלוהות האינסופית. תשע רמות ההוויה מכונות היררכיות, והן מסודרות בשלוש קבוצות.

לטבלת ההיררכיות - האלוהות האינסופית - לחץ כאן

המלאך האישי - דניאל זהבי

המלאך

ישירות מעל האדם קיימת ההיררכיה השלישית, שמכילה מלאכים, ארכי-מלאכים וארכאי. רוח העצמיות ששייכת כאמור לתקופת התרבות הבאה, קשורה במלאכים. ניתן לומר כי הקרמה העתידית של האדם היא 'המלאך'.

לכל אדם יש מלאך אישי שליווה אותו בחיים קודמים, מלווה אותו בהווה ויסייע לו, בדרכים שונות, גם בעתיד, במהלך התפתחותו הרוחנית, כולל דרך ההתגשמויות הקרמתיות.

רוח העצמיות (המלאך) נושאת את האמת והטוב המוחלטים; היא הגיעה לכלל שלמות במלאך. בבני האדם בימינו היא רק בראשית התפתחותה.

רוח העצמיות מהווה כאמור טרנספורמציה של הגוף האסטרלי. אנשים שעובדים על הגוף האסטרלי שלהם ומתמירים אותו, מתקרבים להוויה של מלאך. תהליך זה נעשה בסיועו של המלאך האישי. רוח העצמיות, המתפתחת באדם מאפשרת לו גם לחדור לתוך גופו האסטרלי (נפשו) של הזולת, להתבונן פנימה, ולסייע לו. פיתוח רוח העצמיות הכרחי לעבודה הביוגרפית, ובמיוחד ליועץ הביוגרפי.

המלאך האישי מכיר את תת-המודע של האדם, לגביו הוא מודע. הוא מכיר את רגשותיו ויודע עליו דברים שהוא עצמו אינו מודע אליהם. המלאך האישי מסייע לאדם להתקדם לעבר ייעודו הרוחני.

התפתחות איברי הרוח – רוח העצמיות, רוח החיים ואדם הרוח, משמעותה גם פיתוח שלוש יכולות המאפשרות לאדם בהדרגה להפוך לרואה רוחי – האימגינציה, האינספרציה והאינטואיציה. אדם שהתפתח לדרגה של רוח העצמיות יכול לפתח יכולת אימגינטיבית. המילה אימגינציה באה מהמילה Imagination ומשמעותה היכולת להפוך את החשיבה המופשטת, לחשיבה חיה תמונתית.

"השלב הראשון של ידע עילאי הוא מה שניתן לכנות החיים האימגינטיביים. כפי שבחיים הפיזיים אנו מוקפים על ידי עולם של צבעים, קולות, ריחות, טעמים, תמונות מנטליות שאנו יוצרים לעצמנו באמצעות האינטלקט שלנו, כך בעולם הרוח אנו מוקפים אימגינציות- שניתן לכנות גם 'חזיונות'. אך עלינו להבין שאימגינציות או חזיונות אלה, כשהם נכונים במובן הרוחי, הם לא תמונות-חלום אלא ממשויות."

שטיינר, בין מוות ללידה חוזרת, הרצאה 1, 1912, עמ' 24

"אדם יכול לחזק את כוחות נפשו על ידי אימונים, על ידי מדיטציות. או אז יתקדם מעבר לחשיבה הרגילה המופשטת, שריקה היא פחות או יותר, אל חשיבה שמטבעה היא ציורית, הקרויה אימגינציה".

שטיינר, מבוא לאנתרופוסופיה, 1924

מאחורי מחשבותינו ומילותינו ניצבות ישויות רוחיות, כאשר אנו הופכים את החשיבה שלנו מחשיבה מופשטת לחשיבה חיה – אימגנטיבית, אנו מתקרבים חזרה אל עולם הרוח, אל אותן ישויות רוחיות, אנו יכולים להתחיל לחוש את הנוכחות שלהן.

"הבה נתבונן במחשבה בתוכנו. מאחורי מחשבה זו נוכחת ישות רוחית. אם נדמיין את עצמנו עטופים מכל הצדדים בגוף של ישות רוחית, נוכל להבין שמחשבה הינה רק ביטויה של גופה של הישות הרוחית הפועלת לתוכנו. בכל פעם שמחשבה מבזיקה דרך נפשנו מדובר בהטבעת חותם, מעין טביעת רגל של ישות רוחית עליונה, ממש כשם שכאשר אנו הולכים על אדמה לחה, אנו משאירים טביעות רגלים ואז ניתן לומר: 'כאן התהלך אדם'. ישות רוחית זו מעוצבת מאותה הסובסטנציה ממנה מחשבות מורכבות. המחשבה שבנו יכולה להפוך להטבעה של ישות רוחית עליונה רק משום שלישות עליונה זו יש גוף המעוצב מאותה הסובסטנציה ממנה מורכבות מחשבותינו.

כאשר רגלנו מטביעה עצמה באדמה לחה, הטבעה זו הינה התשליל (נגטיב), תמונה-נגדית של רגלנו. כך גם כן הדבר בנוגע למחשבותינו. בעולם הרוחי העליון מתקיימת תמונה-נגדית עבור כל מחשבה. תמונה ותמונה-נגדית קשורות הדדית כמו חותם ושעוות-חותם. הסובסטנציה הינה הישות הרוחית העליונה המקבילה באנלוגיה שלנו לשעוות-החותם. אנו קוראים למחשבה, עד כמה שהיא מקבילה לשעוות-החותם, אינטואיציה, ולהטבעת-החותם אנו קוראים מחשבה מופשטת. אנו יכולים לומר כאשר אני חושב: 'אני מרגיש את העקבות של המתרחש בעולמות העליונים'. עקב עובדה זו בכתבים הדתיים, למשל בספר ההתגלות של יוחנן הקדוש, משתמשים בביטוי 'חותם'. זה מקביל למציאות. מאחר שגם בדיבורנו ישויות עליונות פועלות ביחד עימנו במילותינו, כל מילה אף היא מהווה הטבעה של חותם. במיסטיקה התמונה-הנגדית נקראת אימגינציה. כך שיש לנו שלוש רמות של יסוד מחשבה: האינטואיטיבי, האימגינטיבי והחשיבה המופשטת הרגילה.

כאשר האדם מתפתח הלאה, כאשר המחשבה המופשטת עצמה מתפתחת לשלב בו התגשמו הישויות הפועלות עימנו כאשר אנו מדברים, אז הוא נהיה ל-צ'לה (Chela), לתלמיד אוקולטי. הכוונה בלהיות מאסטר הינה: לפעול בסובסטנציה בה התגשמו הישויות הפועלות עימנו במחשבותינו. אימגינציה מעניקה את התמונה. זוהי הסיבה מדוע מורי הדתות הגדולות של הזמנים הקדומים דיברו באמצעות תמונות, מאחר ואימגינציה מעניקה את התמונה, לא מחשבות מופשטות. בכל הדתות, ההוראה בוטאה בתמונות. בהתחלה התמונה מהווה עבור האדם משהו בעל חשיבות מועטה, אבל כאשר הוא מבין כיצד לעצב שוב עבור עצמו תמונה מתוך כל מחשבה, אז הוא מגיע לשלב גבוה יותר. זוהי דרישה מקדימה עבור תפיסה מסוג חדש. כל דבר תלוי באדם המתפתח עד לנקודה בה הוא לא חושב יותר רק בצורה מופשטת, אלא מחזיק את מחשבותיו כתמונות בכל זמן.

בדרך כלל אדם מעצב רק מחשבות. האדם שהתפתח גבוה יותר חייב לחשוב בתמונות, בבואות; בזה מתכוונים ב-'לדמיין, לתאר לעצמנו'. בביטוי זה מקופלת כבר המשמעות הבאה: 'באמצעות כוח מסוים ליצור הטבעה במשהו (לדמיין, לתאר לעצמנו)...

באמצעות חשיבה מופשטת אדם יוצר העתק של משהו שקיים. באמצעות אימגינציה אדם מרשה לעצמו להיות מופרה על ידי רוח יוצרת בתוכו. האימגינציה מקבילה לממשויות החבויות שהתעוררו באמצעות הדחף המפרה של ישויות עליונות; כך יכול האדם לראות את הישויות העליונות הללו על המישור האסטרלי. הדרישה המוקדמת לכך הינה לפתח דיבור שלא מהווה ביטוי של מחשבות מופשטות, אלא של תמונות. זוהי הסיבה מדוע מדיומים גם הם מדברים באמצעות אימגינציות, בתמונות וסמלים, אבל בצורה לא מודעת. מאחוריהם ניצבת ישות רוחית שיוצרת את הסמלים. התלמיד האוקולטי עושה זאת מתוך הכרה מלאה, אבל בדרך שאינה שרירותית. בעשותו כך הוא מרשה לעצמו להיות מופרה על ידי הרוח."

שטיינר, יסודות האזוטריות, 1905

אימגינציה בתהליך היעוצי

אימגינציה הינה כלי חשוב בתהליך היעוץ הביוגרפי. לאחר שהמיועץ מספר ליועץ על אירוע שקרה לו, ולאחר שנעשית חקירה של האירוע ברמה העובדתית והרגשית, היועץ והמיועץ מנסים לתאר את האירוע באופן סימבולי: אם על ידי העלאת תמונה, מחווה אופיינית, ישות ואפילו צלילים. זוהי ה'אימגינציה'. ה'אימגינציה' מאפשרת ליועץ ולמיועץ לראות את ההקשר הקרמתי של האירוע, ושל האנשים המשתתפים בו.

אם בשלב הראשון של התהליך הייעוצי נעשה שימוש בשפה הארצית על מנת לתאר במילים את החוויה, בשלב השני מועלית תמונה שאינה קשורה לשפה, אלא להווייה רוחנית של האירוע, וזאת לפני שבוחנים את האירוע בצורה לוגית קוגניטיבית. התמונה שעולה עשויה להוביל אל שאלת הלב – השאלה העמוקה שטמונה מתחת לשאלה הגלויה עמה בא המיועץ לטיפול.

מידע למתודת עבודה 5

בחרו אירוע שקרה לכם לאחרונה והעסיק אתכם. תארו אותו בפירוט, הן ברמה העובדתית והן ברמה הרגשית והמחשבתית.

שבו בשקט, עצמו עיניים, ונסו להעלות תמונה אימגינטיבית בקשר לאירוע זה. זו אינה חייבת להיות תמונה ויזואלית, ייתכן שהיא תעלה בצורה של מילה, צליל, צבע. רשמו את מה שעלה.

אפשר להתייחס לביוגרפיה דרך המתח בין התגשמות והתפשטות הגשמיות.

בין גיל 30-33 מתרחשת שיא ההתגשמות, כאשר גיל 31 וחצי מכונה – מבחן האדמה. בגיל זה קשור האדם לכוחות האדמה המעצבים אותו באופן החזק ביותר. כוחות האדמה הם כוחות המין, המוות, ההתמצקות.

גיל 31 וחצי מקדים את גיל 33 המכונה גיל התחייה, ההיפוך. בגיל זה, יכול האדם להרגיש את כובד האדמה בחייו. הדבר יכול לבוא לידי ביטוי גם בייאוש ובחוסר יכולת למצוא תכלית.

בין גילאי 14-49, ( החל מהשביעון השלישי) מתפצלת ישותו של האדם והוא מזהה את עצמו דרך היסוד המיני שלו (הניצנים לכך מתחילים עוד קודם לכן, בפיצול של גיל 12).

מבחינת החוק הביוגרפי, גיל 14 הנו הגיל בו האדם מתחיל לבנות את זהותו בצורה חד צדדית, ומאבד חלק מישותו כאדם שלם.

האדם הבראשיתי לא היה בעל מין מסוים, ולא היה אמור להתרבות באופן מיני כמו היום. בגן עדן היה האדם ישות על-מינית שהייתה אמורה ללדת את צאצאיה מתוך עצמה. היסוד המיני קשור לנפילה מגן עדן, לירידה ולהתמצקות.

35 השנים בין 14-49 הן השנים שבהן בונה האדם את הזהות שלו סביב הזהות המינית. החל מגיל 31 וחצי (המהווה בדיוק את אמצע התקופה הזו) מתחילים הכוחות המיניים, שהנחו את האבולוציה בעוצמה כל כך גדולה לאורך השנים האלה, להיחלש בהדרגה. מבחינה ביוגרפית, לראשונה בגיל 49, נפתחת עבור האדם האפשרות לחוות את חוויית הזהות שלו לא דרך היותו בן מין.

כמובן, האדם אינו מפסיק להיות גברי או נשי, אך אין יותר הכרח לבסס את הזהות על הזהות המינית (למרות שאנשים רבים ממשיכים לעשות זאת); תהליך זה מוביל ליציאה לחופשי.

גיל 49 הוא הגיל עליו שטיינר אומר בפעם האחרונה – העבר נגמר. לראשונה מאז גיל 14, ניתנת לאדם האפשרות לחוות את האחר ואת העולם שלא דרך הדואליות הקשורה לפיצול הקדום בגן העדן, אלא דרך השלם.

בעולמנו קיימים ניגודים רבים, לדוגמא:

לצפייה במצגת לחצו על החיצים בצדדים

חיים ומוות

אור וחושך

צעירות וזיקנה

טוב ורע

גבר ואשה

פעולה מתוך חופש הינה פעולה המכילה בתוכה את הניגודים, יוצרת ביניהם אינטגרציה, שלמות.

היכולת לפעול מתוך השלם קשורה בהפרדת כוחות הנפש.

לתזכורת אודות הפרדת כוחות הנפש

גיל 49 מכונה באתוס היהודי – שנת שחרור עבדים

ח וְסָפַרְתָּ לְךָ, שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים--שֶׁבַע שָׁנִים, שֶׁבַע פְּעָמִים; וְהָיוּ לְךָ, יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים, תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים, שָׁנָה. ט וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי, בֶּעָשׂוֹר, לַחֹדֶשׁ; בְּיוֹם, הַכִּפֻּרִים, תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר, בְּכָל-אַרְצְכֶם. י וְקִדַּשְׁתֶּם, אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ, לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ; יוֹבֵל הִוא, תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ, וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ. (ויקרא כה).

הן האנתרופוסופיה והן תורת הסוד היהודית, הקבלה, מיחסות חשיבות רבה למספר 7 ולכפילתו ב-7. לאחר 49 שנה נחשבת השנה החמישים כשנה של יציאה מעבדות לחירות. אם בעבר היה מדובר על עבדות פיזית של עבד לאדוניו, בתקופתנו הכוונה להדביר את העבד הקיים בתוך כל אדם.

בתקופתנו – מי הוא העבד ומי הוא

האדון?

העבד והאדון נמצאים בתוך האדם. לאדם אין חופש בנוגע לעם, למשפחה, לתנאים הסוציו-אקונומיים, לתורשה, למגדר, למחלות גנטיות ועוד... לתוכם הוא נולד. כמו כן, אין לו שליטה על רבים מהאירועים שקורים לו בחייו. כל אלו קשורים לקרמת עבר עמה הוא הגיע למהלך חייו הנוכחי, הנובעים מרמת המוסר שלו באינקרנציות קודמות, ומהקרמה שנועדה לתקן את המעשים הבלתי-מוסריים.

בנוסף לכך, האדם משועבד לדימוי שיש לו אצל אחרים, לציפיות של החברה וההורים כלפיו, לדעותיו הקדומות, רכושו, פחדיו, רגשות האשם שלו ועוד...

היציאה מעבדות לחירות מתאפשרת בצמתים שונים, בגילאים שונים בביוגרפיה, בהם העבר נסוג ויחד אתו נסוגה קרמת-העבר המכפיפה את חוקיותה על האדם. עם השנים, הולכת קרמת העבר ופוחתת, ובגיל 49 קיימת האפשרות שהיא תסתיים. ההיררכיות הגבוהות, שתפקידן לשאת את הקרמה הזו עבור האדם, מתרחקות ועוזבות את האדם לנפשו ולבחירה שלו באם להמשיך בקרמת עבר, בעבדות, או לצאת לחופשי.

החל מגיל 49 ואילך האדם אחראי לקרמת העתיד שלו, והבחירה בידו.

ביהדות, מסמל גיל 49 (כניסה לתוך גיל 50) את סוף שבע כפול שבע שנות שמיטה. בכל מחזור של שנת שמיטה מחויב האדם לשחרר את האדמה למשך שנה מהשעבוד שלה אליו ולאפשר לה לנוח.

בפרשת "בהר" בספר ויקרא נדונה יציאתו של העבד העברי לחופשי; אחת לשבע שנים ניתנת בידו האפשרות לצאת לחופשי, ובשנה החמישים, לאחר 49 שנות עבדות, הוא מחויב לצאת לחופשי. אוזנו של עבד המסרב לצאת לחופשי נרצעת כעדות לבחירתו בעבדות ולא בחירות, והוא מכונה- עבד נרצע.

הן ספר הזוהר הקבלי והן האנתרופוסופיה מתייחסים לעבדות הנמצאת בימינו בנפשו של כל אדם ואדם. בני האדם עבדים למהלך מכני, מחזורי, בלתי ניתן לשינוי, המכונה יובֵל. עבדי היובל הם עבדים לנצח, ואילו עבדי אלוהים, המכונים גם בנים, יכולים להשתחרר מעבדותם, על ידי העתקת שעבודם לחומר ולהנאות הפיזיות ואחרות – לעבודת אלוהים.

החל מגיל 49, ניתן לצאת לחופשי דרך שינוי הפרשנות לאירועי העבר, תוך כדי התבוננות עליהם ממבט שלם ורוחני יותר. בעזרת עבודה רוחנית על עצמו, האדם משתחרר מההתניות שלו וממה שנכפה עליו כתוצאה ממעשיו הבלתי מוסריים באינקרנציות קודמות – ויכול ליצור קרמה חדשה, עתידית.

מגיל 49, השינוי הוא בחזקת אפשרות ולא מבחינת הכרח. אדם שלא יעבוד על עצמו ולא יתפתח מוסרית ורוחנית, יחזור על העבר וימשיך להיות משועבד לו. אדם זה הוא 'עבד זמן' בניגוד ל'עבדי אדוני' הזוכים לצאת לחופשי.

לצפייה במצגת לחצו על החיצים בצדדים

כוח

כסף

מין

כעבדויות המודרניות

בשנה ה- 49 יוצאת גם האדמה לחופשי. האדמה היא המקבילה של הגוף הפיזי באדם. גיל 49 הוא הנקודה שבה נפרדים האני והכוח הרוחני מהגוף הפיזי. בפועל, האדם אמור להפסיק להיות מזוהה עם הישות הגופנית, הארצית שלו.

שלוש הצמדויות חזקות לישות הגופנית-ארצית הינם הכוח, הכסף והמין.

אין הכוונה שמגיל זה יחיה האדם ללא נכסים או ללא חיים מיניים – אלא שלא יהיה משועבד להם, ושהשפעתם עליו תלך ותרד בהדרגה. ההתפתחות הרוחנית של האדם אינה קשורה בכך שהאדם מתרחב בעולם הפיזי באופן חומרי. בקטגוריה זו נכנסים נכללים גם הנכסים הנפשיים-קוגניטיביים של האדם: הכישרונות שלו – כגון כישרונותיו האמנותיים, היכולת השכלית שלו וכד'.

תהליך השחרור מההצמדות לחומר הנו תהליך הדרגתי המתרחש רק דרך עבודה פנימית מודעת.

מידע למתודת עבודה 6

מהן העבדויות שלכם?

מאילו עבדויות השתחררתם?

עבדים / מיכאל אנג'לו

האמן הנודע מיכאלאנג'לו, שפעל בתקופת הרנסאנס יצר שני פסלי עבדים:

העבד המתמרד והעבד הגוסס

(1513 – 1516, שיש, מעל שני מטר שניהם)

לפי התכנית המקורית, בקומה התחתונה של קבר יוליוס היו אמורים להיות מוצבים 16 פסלי גברים כבולים. פסלים אלה ידועים בשם "עבדים". דמויות העבדים נועדו לשקף את מאבקה של הנפש לשחרורה מהכלא האפל, או הגוף, כשהפתרון הוא במוות. המוות מרומז כמשחרר את הדמויות הכבולות.

מאלה הושלמו דמויותיהם של שני עבדים בלבד: העבד המתמרד והעבד הגוסס. שני פסלים אלה מייצגים שני עקרונות מנוגדים – האחד אקטיבי והשני פסיבי. ניתן להתייחס למוות לא רק באופן פיסי אלא גם באופן סימבולי – בצורך להניח לישן למות בכדי להשתחרר מהעבדות.

שומר הסף הקטן - נגה בן דור

המפגש עם שומר הסף הקטן

המעבר מעבדות לחירות, כרוך במפגש של האדם עם האמת אודות עצמו, עם השקרים הקיומיים שליוו אותו והגנו עליו במהלך חייו. לראשונה בגיל 49, יכול האדם לפגוש באופן מלא את "שומר הסף הקטן", שומר הסף הקטן הוא זה העומד על סף עולם הרוח ומונע מהאדם להיכנס אליו עד שיהיה מוכן לכך, כלומר, עד שיוכל לעמוד באומץ מול מראהו האמתי, על כל חולשותיו, פגמיו וחטאיו, ולפגוש את האמת הרוחנית אודות עצמו. על המפגש עם שומר הסף הקטן ומשמעויותיו נלמד בהרחבה בפרק הרביעי של יחידה זו.

תיאור מקרה – גיל 49

מיכל (שם בדוי) תפסה עצמה במשך שנים כאשה מוסרית וישרה במיוחד, וכך היא נתפסה גם על ידי סביבתה. היא נישאה לגבר בגיל צעיר, מתוך לחצים ושיקולים פרקטיים, כשלדבריה לא אהבה אותו באמת. מיכל גידלה 2 ילדים, ועבדה במקצוע נחשב. כלפי חוץ היא הייתה "האישה המושלמת". זמן רב היא הייתה מזוהה לגמרי עם דימוי זה והקפידה לשמר אותו בכל מחיר. לדבריה, היא נהגה לבקר קשות ולהטיף מוסר לאנשים אשר חרגו לטעמה מכללי המוסר, ואנשים אף נמנעו מלספר לה על "מעידות מוסריות" שלהם, מתוך חשש מהביקורת שלה. בגיל 49, היא מצאה את עצמה נכנסת למערכת יחסים סודית, מחוץ לנישואין. מערכת יחסים זו הפתיעה אותה, והיא חשה שהיא נכנסה אליה מתוך אובדן שליטה, שלא הכירה קודם. מערכת יחסים זו הובילה אותה לגירושים, ובסופו של דבר הסתיימה גם היא והותירה אותה בודדה בעולם. כתוצאה מכך היא נכנסה למשבר חריף, אשר הוביל אותה לתהליך ממושך של עבודה עצמית מודעת ובהדרגה לחשיפת האמת אודות עצמה. חשיפת האמת הייתה קשה וכואבת. מיכל הבינה עד כמה היא, שנחשבה תמיד ישרה ומוסרית והטיפה לאחרים, חיה במשך שנים בשקר מול הסביבה וגם מול עצמה. המשבר היה קרקע להתפתחותה. לדבריה היא השתחררה מהצורך לספק לעצמה ולעולם את תמונת האישה המושלמת והמוסרית, וקיבלה את החירות להיות אנושית, מורכבת, מועדת לפעמים, מחוברת יותר לרצונותיה וכמיהותיה – ובאופן פרדוקסלי גם מוסרית יותר.

לקריאת מאמר על גיל 49 מנקודת מבט קבלית

רשימה ביבליוגרפית:

ברדין, ג. (2007), אזרחים של הקוסמוס, הוצאת בדולח.
שטיינר, ר. (1905), יסודות האזוטריות, הרצאה 17, תרגום: גולדנר, מ., מתוך הארכיב החינמי של כתבי רודולף שטיינר של דניאל זהבי, GA 93a.
שטיינר, ר. (1912), בין מוות ללידה חוזרת, הרצאה 1, עמ' 24, הוצאת בדולח.
שטיינר, ר. (1915), הכנה לתקופת התרבות הפוסט-אטלנטית השישית, תרגום: אלון, ע. וזהבי, ד., מתוך הארכיב החינמי של כתבי רודולף שטיינר של דניאל זהבי, GA159.
שטיינר, ר. (1924), מבוא לאנתרופוסופיה, הרצאה שביעית: חיי החלום והמצאות החיצונית, תרגום: אלון, ע. מתוך הארכיב החינמי של כתבי רודולף שטיינר של דניאל זהבי, GA 234.
שטיינר, ר. (2000), מטמורפוזות של חיי הנפש כרך ב', מדע הרוח והשפה, הוצאת תלתן.
שטיינר, ר. (2006 – מהדורה חמישית), "גוף, נפש ורוח", הוצאת מיכאל, הרדוף.
Steiner, (1997), Evil, Rudolf Steiner Press.