בשנת 1930 היוותה עדיין הודו רק תכשיט בכתר המלכותי של בריטניה.
אך איש קטן עם גלימה ארוכה היתגלה כיהלום גולמי – מוהנדס גנדי.
מורד ואיש של תקווה שארגן את ההמונים העצומים של הודו לכדי תנועת התנגדות שלא היתה כמוה.
לא נראה לכך כל רמז מוקדם, כאשר במהלך קיום חיים פריבילגיים בהודו עבר גנדי ללמוד משפטים בלונדון הויקטוריאנית.
השירות שלו במלחמת הבורים ככתב יעזור לו לשנות את חייו – הוא ויתר על עיסוק מכניס במשפטים למען עבודה בדרום אפריקה תמורת 1 פאונד לשבוע, כשהוא נלחם באפליה כנגד אסיאתיים. כאן הוא פיתח את הטקטיקה של התנגדות פאסיבית, אשר תשמש אותו באופן מבריק עשרים שנה מאוחר
יותר , בהודו.
כשהוא חזר למולדתו, הפך גנדי במהירות לדמות לאומית בעלת סמכות מיתית כמעט.
הוא זנח את הלבוש האירופאי וזיהה עצמו עם פשוטי העם ההודיים העניים.
כמו כן, התעמת גנדי עם הראג' הבריטי עצמו, דרש חופש עבור ההמון ההודי המותש.
כעת, ב-1930, גויסו ההמונים האלו כשהוא קורא להם לצעדה אל הים כדי למחות נגד מס המלח, והם נענים בהמוניהם.
האנשים נאספו מכל פינה נידחת של הודו, איכרים פשוטים ובני שבטים עזי נפש, ממישורי הנהר ומארצות ההרים הנישאים.
כשפרצו מהומות, נקראו הגייסות, והבריטים נאלצו לפנות לגנדי לשם עזרה בהשבת הסדר.
דגם זה חזר על עצמו לאורך כל שנות השלושים – גנדי היה נאסר, מהומות פרצו בכל רחבי הודו, ולבסוף גנדי משוחרר ופועל כמשכין שלום.
היה זה בשנת 1946, עם כינון הממשלה הבריטית החדשה בשלטון, כשגנדי זומן לארמון המושל. כאן, נשאו בחזות אמיצה ליידי ולורד וויבל (WAVELL)את האמת המשפילה והיא שהבריטים ייאלצו לעזוב את הודו.
אך בדרך לעצמאות נערמו מיכשולים עצומים. אחד מהם היה מוחמד ג'ינה, שחפץ במדינה נפרדת למוסלמים.
גנדי, אידאליסט מושבע ומשכין שלום תמידי, ניסה לשכנע את חבריו ההודים להעניק ויתורים נדיבים למיעוט המוסלמי.
הוא קיבל תמיכה משכנעת ממעריץ וחבר טוב -פנדנט נהרו, אדם שיהפוך להיות בסופו של דבר ראש הממשלה הראשון של הודו.
השיחות נמשכו ונגררו כמעט שנתיים, וכללו את השתתפותם של דיפלומטים ומתווכים, מנהיגי מפלגות וראשי שבטים, כולם דוברים ממונים של האומה ההודית הגדולה המורכבת מתרבויות ומדתות שונות.
היו שם שרים של ממשלת הלייבור הבריטית החדשה, מנסים להתיר תסבוכת שלא היתה מעשה ידיהם.
לאחר כל לחיצות הידיים, לא יתרחש שם מפגש דעות ממשי. הקרע יישאר.
כשגנדי הבין שהודו האהובה שלו תחולק, נשבר ליבו.
כאשר קבוצות מוסלמיות והינדיות תקפו זו את זו בהתקפי זעם של אכזבה, פתח גנדי בצום של מחאה.
צום היה הנשק בו הוא נלחם נגד הבריטים וכעת הוא רתם אותו והיפנה אותו מול בני עמו.
בהיותו על סף מוות, הפציר בו קהל מרוגש להפסיק. בסוף, הוא אכן הפסיק. אבל רק כשההתכתשויות פסקו.
זה יהיה המעשה ההרואי האחרון בחייו של האיש שנקרא בפיהם מהאטמה = הנשמה הגדולה.
בינואר 1948 – למרות שהודו נולדה מחדש כמדינה עצמאית – נרצח גנדי ע"י קיצוני הינדי שהאשים אותו בחלוקת המדינה.
כעת, אנשי הכפר של המהאטמה ומיליונים של אבלים, הינדים ומוסלמים, סיקים ואחרים, כולם התלכדו יחדיו בעוצמת צערם על האבדה המשותפת שלהם.
נשמה ענקית עזבה, עברה הלאה.
הם אספו את האפר משיירי ההלווייה ופיזרו אותו על הנהר הקדוש אמא גנגס.
ההודים האמינו שמותו היווה גם סוף וגם התחלה.
בכל מקום שבו מצויים צדק וחמלה, תחיה רוחו של המהאטמה הלאה.
*תודה לג'ודי קמפלר על התרגום והתמלול.