רוח וחומר - אלו הן שתי מהויות המנוגדות זו לזו בתכלית הניגוד.
כשאנחנו אומרים רוח וחומר, אז כל מה שהוא לא רוח, הוא חומר. גם אנרגיה היא חומר. מבחינה זו גם הנפש היא חומר.
חומר הוא כל דבר פאסיבי ורוח הוא כל דבר שהוא אקטיבי.
הנפש שלנו היא פאסיבית. היא נתונה לסימפטיות ואנטיפתיות. הנפש לא מחליטה מתוך האמת, אלא מתוך הרגש. הנפש מגיבה בסימפטיה ואנטיפתיה. תגובה לגירוי. החלטה מתוך אמת זה לא נפש, אלא מרכז ה"אני".
יש רק ישות אחת אקטיבית בעולם וזו הרוח. כל היתר זה חומר במצבי צבירה שונים.
הנפש מגיבה, היא לא חופשייה. אם היא מקבלת אל עצמה את הרוח, היא נעשית חופשייה והופכת לרוח העצמיות.
דוגמא: מתחשק לנו לאכול עוגות. זו הנפש. אם האני מצליח להיכנס נצליח לשמור לפחות על מינון.
כשמישהו פוגע בי, הנפש היא המגיבה. אחר כך ה"אני" יכול להיכנס ולבדוק את זה בתהליך של הפרדת כוחות הנפש. ה"אני" לא מופעל מהכאב.
רוב הזמן אנחנו מגיבים מתוך סימפטיה לדבר. למשל, סימפטיה לקהילה (מתוך אידיאולוגיה, מתוך רצון לא להיות בודדים, אני מובילה בקהילה) היא מהנפש. אידיאולוגיה הוא לא רוח! לראייה הקומוניזם, הקיבוץ, הנאציזם ועוד . האידיאולוגיה היא של הנפש השכלית. יש לי רעיון ואני בטוחה שזה נכון להגשים אותו.
לכן צריך לבדוק את המניעים. מה שנראה רוח יכול להתברר כמניע של הנפש.
"בראשית ברא אלוהים (רוח)את השמיים ואת הארץ. והארץ היתה תוהו ובוהו (חומר) ורוח אלוהים מרחפת על פני תהום. ויאמר אלוהים (רוח): ויהי אור. ויהי אור". רק אז נהיה אור.
רק
הרוח פועלת בעולם. החומר נפעל. הרוח פועלת בעולם דרך הרצון הקוסמי או דרך הרצון האנושי, כי אנחנו בצלם אלוהים ויש בתוכנו גם את הרוח. לכן יש לנו אחריות כל כך גדולה כלפי שאר הבריאה, שהיא נפעלת. למשל, החיות. הרוח בתוכנו יכולה לשנות את הקוסמוס. האדם היא הישות
היחידה בקוסמוס כולו, שמתווכת בין הרוח לחומר. ישויות אלוהיות הן רק רוח, וכל מה שמתחת לאדם הוא רק חומר. ישות האדם היא ייחודית בכל העולמות ובכל הזמנים, משום שהחומר בתוכו פועלת הרוח הוא הכי מעובה שהיה אי פעם ושיהיה בעתיד – גוף האדם. גוף פיזי. האדם מקבל את
ה"אני" שלו על פני האדמה כשהחומר הפיזי הוא כבר מינראלי. חומר פיזי יכול להיות גם אנרגיה, לא חייב להיות מינראלי.
על ירח קדמון המלאכים קיבלו את ה"אני". בחומר שהוא מימי. לקבל את האני בתוך זרימה של מים זה יותר קל. זה פחות מעובה. זה פחות הבדל ביני לבין האחר. מה שמבדיל בינינו הוא הגוף הפיזי. אנחנו יכולים לחדור זה לזה במילים ומה שמונע התמזגות הוא הגוף הפיזי. האקט המיני הוא ניסיון נואש להתגבר על הפרדה זו.
על שמש קדמונית, הארכי מלאכים קיבלו את ה"אני ", כשהחומר הכי מעובה היה אוויר. זה יותר קל.
על שבתאי קדמון (4 רמות לפנינו), בהוויה שהיא חום (חום הלב), מי שקיבל את ה"אני" הם הארכאי.
אנחנו, בני האדם, מקבלים את ה"אני" שלנו על פני האדמה במקסימום עיבוי של החומר. מעכשיו מתרחש תהליך הפוך.
כשהחיות יקבלו את האני שלהם זה כבר בתנאים שהחומר לא יהיה מינראלי. שוב לא יהיה כזה קשה.
החומר הגיע למקסימום קשיות שלו ומעכשיו החומר ידלל.
למה אנחנו הולכים ומאבדים את היכולת החושית שלנו עם ההתבגרות? זה מאפשר לנו לפתח את השמיעה הפנימית. השמיעה החיצונית מונעת מאיתנו את השמיעה הפנימית. כנ"ל ראייה. הזיקנה זו האפשרות שלנו להתחיל לשמוע פנימה. תהליך של התרחנות - תהליך שבו אנחנו הופכים ליותר רוחניים.
ה"אני" הוא המודעות עצמית, המרכז שיכול להחליט.
הארכאי קיבלו את ה"אני" שלהם בשבתאי קדמון. החומר שם היה חום. נקראים גם רוחות הזמן. אחראים על תקופות. החומר הפיזי הוא חום. כמו חום הרחם. רוחות הרצון עשו מן רחם.
בשמש קדמונית, ארכי מלאכים קיבלו את ה"אני" שלהם. אחראים על קבוצות ועמים. החומר היה אוויר.
בירח קדמון, המלאך קיבל את ה"אני" שלו ואחראי על אדם אחד. לכל אדם יש מלאך. החומר היה מים.
באדמה אנחנו מקבלים את ה"אני" שלנו בתוך המינרל, במקום שהכי רחוק מאלוהים. הגוויה של אלוהים. אלוהים כבר לא שם. מתוך זה אנחנו צריכים למצוא את אלוהים/רוח שוב פעם, בתוך הלב שלנו. זו משימה ייחודית.
אחרי זה, ביופיטר, החיות יקבלו את האני שלהם. אבל אין יותר ירידה לחומר. יש התרופפות וחזרה.
רק פעם אחת בכל הקוסמוס הזה, ורק ישות אחת מקבלת את ה"אני", את צלם אלוהים, בתנאים הכי קשים. וכל הקוסמוס, הישויות האלוהיות, מסתכלים עליה – האם תצליח להפוך מוות לתחייה מחדש. כי הן לא מתו. בשביל הישויות הרוחניות אין מוות. לכן יש לנו אחריות על האדמה הזו.
יופיטר הוא הפלנטה הבאה. קודם פראליה, שזה כמו שינה בלילה, לעבד את יום האתמול ולהתעורר עם האסיף, התוצרת של האתמול ולהמשיך משם.
על ונוס, הצמחים יקבלו את האני". ובוולקן המינראלים יקבלו את ה"אני".
אחר כך אנחנו (קבוצה של אינדיבידואלים) נהפוך לאדם הרוח ונברא עולמות חדשים. התפקיד של מערכת השמש הזו ייגמר.
בגלל שיש לנו חופש בחירה זה יכול גם לא לקרות. האחריות שלנו היא עצומה. יש מסה קריטית של אנשים שיוכלו לעשות זאת. לא חייבים את כולם.
נבראו עולמות שלא הצליחו. שלא התפתחו.
אנחנו ישות מתווכת בין חומר לרוח, נקודת מפגש בין חומר לרוח ותפקידנו זה לעשות הפרדת כוחות הנפש. זה המקור. כשעושים זאת אז יודעים מאיפה פועלים ואז אפשר לבחור מאיפה לפעול. זו עבודה קשה וזה השער להתפתחות. זה הבסיס להתפתחות. פירוש הדבר, להתבונן עם ה"אני" על ישות הנפש והגוף ולהסכים שהם יסבלו אם צריך. זה מאוד קשה. גם ה"אני" סובל, אך זה לא משפיע על ההחלטה שלו. (כמו ילד שחייבים ללכת לרופא שיניים, למרות הסבל של הילד והסבל של ההורה). לנפש יש כוח גדול יותר (נולדה על ירח קדמון) מל"אני" (נולד על האדמה). בגלל זה צריך קהילה רוחנית או אפילו מישהו אחד שיזכיר, שאפשר להתייעץ איתו.
הפיזי של האדם נולד בשבתאי קדמון, האתרי נולד בשמש קדמונית, האסטרלי נולד בירח קדמון וה"אני" נולד באדמה.
עד גיל 21 אתה לא בוגר, כי עוד לא נולד ה"אני".
"בצלם אלוהים ברא אותם", הכוונה היא ל"אני". רק לאדם יש "אני", יש צלם.
זהו מבוא להבדל בין רוח וחומר. שתי מהויות יחידות שיש בעולם. כל מה שאינו אקטיבי, הוא חומר. כל מה שמגיב, שמופעל, שפועלים עליו הוא חומר. הרוח היא זו שפעלה על התוהו ובוהו, שהוא החום הראשוני של שבתאי קדמון, עדיין לא ממוין. כאן מתחילה הבריאה.