"ההבדל בין המהות הרוחית למהות הפיסית של האדם הוא בזאת, שהפיסית מוגבלת בהיקפה בעוד שהרוחית בלתי מוגבלת ובכוחה לגדול לממדים בלתי מוגבלים. מה שנקלט כמזון רוחי, הלוא הוא בעל ערך נצחי. על כן מורכבת הילת האדם משני חלקים החודרים זה את זה. לחלק האחד נקבעים צורתו וגוונו על ידי תנאי חייו הפיסיים של האדם, לחלק השני על ידי תנאי חייו הרוחיים. האני מהווה את ההפרדה ביניהם בזאת שהפיסי עובד את האדם בבנותו לו גוף למשכן הנפש, והאני עובד את הרוח בהוותו משכן לה, לחיות בו, והרוח חודרת אל תוך הנפש ומעניקה לה את יעדה בעולם הרוח. על ידי הגוף כלואה הנפש בפיסי, בזכות אדם הרוח צומחות לה הכנפיים הנושאות אותה בעולם הרוח". 

שטיינר, גוף נפש רוח, 2006, עמ' 34-36  

בפרקים הקודמים עסקנו בקשר שבין קרמה, מוסר וחירות. על פי מדע הרוח, החירות של האדם מותנת בכך שהוא יעשה את הדבר הנכון, ולא את מה שעולה על רוחו. לפיכך, קשורה החירות בניסיונות חוזרים ונשנים של בני האדם להכיר את עצמם ולהתמיר (to transform) את היסוד האסטרלי שבהם לאברי רוח, וזאת דרך עבודה מתמדת על פגמי אופי ותיקון המידות. כך תהיה פתוחה בפניהם האפשרות לקחת אחריות על חייהם וגורלם ולסלול את הדרך אל חירותם.
העבודה על התמרת הגוף האסטרלי מאפשרת לאדם לפתח בתוכו את האיברים הרוחניים שיאפשרו לו לראות את מה שמעבר לתפיסת החושים ולהבנה האינטלקטואלית. עליו ללמוד ולהבחין כיצד הדימויים והמושגים של החיים הארציים פועלים עליו וכובלים אותו. אחת המטלות המורכבות יותר היא שינוי היחס שלו אל הזמן – המעבר "מהזמן הארצי-הלינארי" אל "הזמן הקוסמי-הוליסטי".

"כשאנו מעלים עצמנו לחזיון זה, מופיע משהו שעליו קשה ביותר ליצור מושג, לבד מאדם שהקדיש מאמצים להגיע באיטיות ובהדרגה לדימויים כאלה. משום שכאן מפסיק משהו שקשור לדימויים שלנו בצורה הדוקה יותר מכל דבר אחר: מפסיק החלל. אין יותר כל משמעות לומר: אנו שוחים למעלה או למטה, קדימה או אחורה, ימינה או שמאלה, לאלה אין יותר כל משמעות. בהקשר זה כל ההגדרות הללו הן היינו הך. אולם הדבר החשוב הוא, שבהגיענו לאותן תקופות ראשונות של קיום השבתאי מפסיק גם הזמן! אין יותר מוקדם ומאוחר. זהו כמובן דבר קשה מאוד לדימוי עבור האדם, משום שהדימויים שלו עצמם שרויים בזמן. מחשבה אחת באה לפני או אחרי השנייה... משום כך אווילי הדבר לומר: אתה מתאר את קיום השבתאי הקדום, את קיום השמש הקדומה וכן הלאה; עתה אמור לנו מה היה לפני קיום השבתאי הקדום ! ל- "לפני" אין יותר כל משמעות מכיוון שהזמן חדל מהתקיים, כך שחייבים גם להפסיק את כל הגדרות הזמן. 

 על קיום השבתאי הקדום – בדברנו באורח מאוד השוואתי – העולם הינו באמת מוּתְחַם, כאשר האדם חייב לעצור עם חשיבתו. כך הוא הדבר עם ראיה על-חושית. חייבים להשאיר את המחשבות הרגילות מאחור, הן אינן משתרעות עד למרחק כזה. בצורה תמונתית, על דרך ההשוואה, עלינו לומר שמוחנו מאובן. וכאשר אנו מודעים למצב זה של התאבנות, יהיה ברשותנו דימוי של התודעה שאינה מוּתְחֵמֵת עוד בזמן."

 

 

כבילות זו של האדם לזמן הארצי ולחיי השעה מתוארת באופן פיוטי ותמציתי ביותר בשירו עַבְדֵי זְמָן של ר' יהודה הלוי:

על מנת לפענח ולהבין את הגורמים והסיבות לאירועים בחיינו עלינו לצאת מהזמן הלינארי-כרונולוגי ולהרחיב את תפיסת הזמן שלנו ואת האופנים בהם אנו מקשרים בין סיבות לתוצאות. בספרו של שטיינר 'יחסי קרמה' חלק א' – דן הפרק הראשון בקשר בין הסיבות והתוצאות בארבעת הממלכות (מינרלי, צומח, בעלי חיים, אדם), כלומר - עד כמה התרחשות כלשהי הינה התוצאה הישירה והסימולטנית של האירוע שקדם לה. המסקנה היא שרק בממלכת המינרלים קיימת בו זמניות של סיבות ותוצאות. 

לגבי ממלכת האדם נאמר שם "... כאן צריך לטייל בזמן, כאן צריך לדלג על הבו-זמני. כאן חייבים להתקדם אל הזמן".

שטיינר, האבולוציה מנקודת מבט של הממשויות, עמ' 16

 

כלומר, הסיבה לאירועיי חיינו אינה נמצאת בסמוך לתוצאה, אלא במהלך חיים קודם שלו. אילו היינו 'מטיילים בזמן' היינו מתוודעים לסיבה הזו שמקורה בעבר.  

 

מן ההכרח, על פי מדע הרוח, שחקירת אירועי החיים הנוכחיים שלנו תוביל אותנו אל החיים הארציים הקודמים. זהו למעשה חוק הקרמה. חוק הסיבה והתוצאה. הסיבות לחייו של האדם בהתגשמות הנוכחית נמצאים בזמן אחר, בהתגשמות הקודמת (בהתגשמויות קודמות) של האדם.
כשם שהאדם מתעורר בכל בוקר לתוצאות מעשיו מאתמול, כך מהווים החיים הנוכחיים תוצאות מעשיו של האדם מחיים קודמים.
".. לא הייתה זו יקיצה בבוקר, אלא היבראות מחדש מתוך האין – אילו התוצאות של מעשי מאתמול לא היה בהן כדי לקבוע את גורלי היום. ורוח האדם צריכה הייתה להיברא מחדש מתוך האין – אילו התוצאות של מהלכי חייה הקודמים לא היו נשארות קשורות אל מהלכי חייה שלאחריהם. אכן אין האדם מסוגל לחיות אלא במצב, אשר נוצר על ידי חייו הקודמים... על כן כל ישות, שהייתה פעילה פעם, אינה עומדת עד אחר כך מבודדת בעולם; שכן היא קשרה את נפשה אל מעשיה. וכל מה שהיא תהיה בעתיד, קשור מעתה בתוצאות מעשיה. התקשרות זאת בין הישות לבין תוצאות מעשיה היא חוק הגורל (קארמה) השולט ביקום ומלואו. הפעילות הופכת להיות חורצת גורל."

הספר של הסופר גבריאל גרסיה מרקס – מתאר התחקות אחר רצח שהיה ידוע מראש כי הוא עומד להתבצע, ובכל זאת לא נמנע. האחים ויקאריו מספרים על כוונתם לרצוח את סאנטיאגו נסאר לכל אדם שהם פוגשים והשמועה, כבכל עיירות קטנות, מתפשטת כאש בשדה קוצים. למחרת נמצאת גופתו של נסאר על סף ביתו. כך מתחיל הסיפור. רגע מציאת הגופה הופך לאירוע מכונן בחיי אנשי העיירה, החיים מפסיקים את מסלולם הקווי ומתחילים לנוע במעגל שצירו הרצח, איש איש וזווית ראייתו, איש איש ותירוציו על מה שעשה (ובעיקר לא עשה), כדי למנוע אותו.

עד עתה, ראינו שלמען התפתחותו הרוחנית על האדם לפתח אופני חשיבה חדשים, אשר לעיתים מנוגדים לחשיבה האינטלקטואלית המערבית. אל תוך התפיסות הקיימות והקונספטים לפיהם האדם מתנהל נדרש האדם להכניס מושגים חדשים, תפיסות חדשות (לגבי זמן, קרמה, סיבה ותוצאה ועוד) ובכך, ברמה זו או אחרת, לטלטל את עולמו הישן. זעזוע זה של עולמו הישן, יש בו כדי לעורר קונפליקט ולהעמיד את האדם במצוקה בין הישן המוכר ובין החדש הבלתי מוכר. מצב זה "דורש" פתרון, מענה. המענה טמון ביכולת 'לקפוץ לתהום האין' בין הישן לחדש, ולהחזיק מעמד. לאחר תקופה מסוימת יופיע החדש כסינתזה בין העבר לעתיד. 

על פי הפילוסוף הגרמני בן המאה ה-19 הגל, התפתחות ההיסטוריה והיקום נעשית דרך הדיאלקטיקה. לטענתו,  עולם הרוח והחומר מתפתחים בדרך הדיאלקטית של היווצרות ניגודים ויישובם.
מדובר בתהליך משולש של מעבר מתזה לאנטיתזה, הנמצאים במאבק, עד להיווצרות סינתזה. 
הסינתזה  היא התוצאה הסופית של הניסיונות ליישב את הסתירה הפנימית בין התזה והאנטיתזה.

 

אפשר ליישם תהליך דיאלקטי על היחסים שבין הגופים השונים של האדם.

תזה: הגופים הפיזי והאתרי – השואפים לעונג, הומאוסטאזיס
אנטיתזה: הגוף האסטרלי – הנפש – חווית הרגש והסבל, ההורסים את העונג, ופוגעים בגופים הפיזי והאתרי.
סינתזה: האני – הלמידה החדשה, התובנות המובילות להתפתחות רוחית ולפיתוח איברי רוח חדשים באדם.