בעולם יש שתי מהויות: חומר ורוח.

רוח – אינסופית, אקטיבית,

הנפש היא פאסיבית, מגיבה לסיטואציה ולא בוחרת איך להגיב. מי שבוחרת היא הרוח. היא יכולה להיכנס לנפש ולשנות את הנפש לרוח. אבל הנפש עצמה מגיבה רק בסימפטיות ואנטיפתיות על כל גרסאותיהן. מי שמתווך בין חומר לרוח הוא ישות האדם. הוא נקודת המפגש בין חומר לרוח.

כל מה שהוא לא אדם הוא או חומר או רוח.

אפילו דפוסי המחשבה הרגילים שלנו הם חומר ולא רוח. רק מחשבה חיה היא רוח. המחשבה שלנו היא חומר מנטאלי. גם רגש הוא חומר אסטרלי, עליו פועלות ישויות גבוהות עד גיל 49, עד אז אנחנו לא חופשיים. עד גיל 49 ההיררכיות נמצאות, פועלות ומשפיעות על המחשבות והרגשות שלנו. אנחנו פועלים לפי הקרמה שלנו, בהשפעת ישויות גבוהות, כדי שנעשה מעשה בעולם, כדי שאכיר את עצמי דרך המעשה. האחר משקף לי את עצמי. אם לא נעשה לא נכיר את עצמנו, אנחנו מכירים את עצמנו דרך ההשתקפות של המעשים שלי בעולם. ההיררכיות הרוחניות הן שגורמות לנו לעשות מעשה בהתאם לקרמה שלנו.

למשל: יש עוגה ואני לוקחת את כולה לעצמי ומשאירה לאח שלי חתיכה קטנה. אחי מגיב, למשל, מרביץ לי. עד אז לא ידעתי שזה לא בסדר. המעשה שלי אפשר לי לדעת מי אני: שאני אגואיסטית ושיש תגובה למעשה שלי. מי שגורם לי לעשות את המעשה הן ההיררכיות הגבוהות.

מגיל 42 -49 אנחנו הולכים לקראת החופש מהקרמה. לא באופן אולטימטיבי, זה לא שברגע שהשער נפתח אני יכולה להיכנס אליו.

"הסיפור שאינו נגמר"/מיכאל אנדה – אנטריו עובר דרך 3 שערים. בשער הראשון עומדים ספינקסים, שאם הם מסתכלים עליך ,אתה מת ויש סיכוי שלרגע יעצמו עיניים ואז אפשר לעבור. אף פעם אי אפשר לדעת מי יוכל לעבור ומי לא. ידיעה ארצית לא תדע זאת.

הסבר אפשרי: זה השער של שומר הסף, טובים וגדולים יכולים למות

השער נפתח. מי יעבור בשער?

שומר הסף הוא השומר שלנו בכניסה לעולם הרוח. הוא שומר עלינו הרבה זמן, שלא ניכנס לעולם הרוח. התנאי לכניסה היא לראות את הפגמים שלנו. אם לא תראה את הפגמים שלך לא תיכנס לעולם הרוח. אולי לעולם רוח לוציפרי, אך לא זה של הדרך האמצעית. הרבה אנשים לא יכולים לראות את שומר הסף. הם עלולים למות.

יש שני סוגי מעשים שאנו עושים:

מעשה אינסטינקטיבי - אפילו לצורך סיפוק אורגני. למשל, אם מגרד לי, אז אני מגרדת על מנת להעביר את תחושת הגירוד.

בדוגמא זו, מה הוא המעשה החופשי? לא לגרד את מקום הגירוי.

אותו הדבר בנפש. לא לפעול על המקום האינסטינקטיבי. המעשה החופשי זה לעצור את זה. מעשה חופשי דורש רצון.

רוב בני האדם פועלים רוב הזמן באופן אוטומטי.

הרצון הוא כוח של ה"אני".

בויפאסנה, למשל, מתאמנים על איפוק מול כאבים ומחושים של הגוף. אחרי זמן של ייסורים, משהו משתנה והכאב מפסיק ואתה שליט מוחלט על הגוף שלך. יש מעבר סף שעוברים.

גם איפוק מול גירוד יכול להיות תרגיל רוחני. עוברים דרך הייסורים ואז חלה מטמורפוזה. הכאב לא נשאר לנצח. תרגול של הרצון.

היום הכול קל ולא מבינים את החשיבות של להתגבר, ושעל ידי כך אתה יוצר בך איבר.

ריי קורצוייל – מדען מאוד מתקדם ומאוד משפיע בתקופה שלנו. כתב את הספר "עידן המכונות חושבות". הפנטזיה שלו היא שנוכל לאכול כמה שנרצה ויהיה מנגנון שיפריש את כל העודפים. חסרה פה ההתגברות, את המרכיב הרוחני שבונה ההתבגרות.

אם הכול קל, אז אין חיכוך ולא נוצר איבר. אם אין רצפה אין רגל. למשל, כמו שקורה לאסטרונאוטים. אחרי תקופה ממושכת בחלל, בלי כוח משיכה, הם לא מצליחים ללכת וצריכים לעבור שיקום.

 

מעשה חופשי - יש בלבול לגבי חופש.  הפירוש הרווח הוא שחופש משמעותו לעשות מה שאני רוצה לעשות. רוב האנשים חושבים שהם פועלים מתוך חופש, וגם אומרים דברים, כביכול מתוך חופש. אך בעצם הקרמה פועלת עליהם לאמר את הדברים. אך רובם לא חיים בחירות. גם לנו, בעיקר בסביבה הביתית שלנו, או בסביבה שבה אנו עובדים , קשה לחיות בחירות.

המעשה החופשי הוא כוח של האני.