"עתה אנו חיים בתקופת התרבות החמישית של העידן הפוסט-אטלנטי. תפקידה של כל אחת מהתקופות הללו היה לפתח מצד אחד צורת תרבות מיוחדת וחיים רוחניים הקשורים בראש וראשונה אל העולם הנראה החיצוני, ומצד שני להכין בו-זמנית, כלומר, לשאת בקרבה כשלב מכין, את מה שעתיד לבוא
בתקופת התרבות שלאחריה.
(...) על תקופתנו, התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית, להכין את תקופת התרבות השישית. תפקידנו במדע הרוח אינו רק לרכוש לעצמנו את אוצרות הרוח למען חיי הנצח של נפשותינו, אלא גם להכין את התוכן של תקופת התרבות השישית. כך היה בכל אחת מהתקופות הפוסט-אטלנטיות. מקדשי
המסתורין היוו את המרכזים בהם הכינו את צורת החיים החיצוניים השייכים לתקופת התרבות הבאה. המקדשים הללו היו מרכזים של בני אדם שהכינו ופיתחו דברים שונים מאלה המתפתחים בעולם החיצוני. (...) בתקופת התרבות החמישית שלנו מתפתחת נפש-התודעה או הנפש ההכרתית. אך
מה שייתן את תָכנו בתרבות החיצונית של התקופה השישית ואף את כל אופייה, מן ההכרח שיוכן קודם לכן."
שטיינר, הכנה לתקופת התרבות הפוסט-אטלנטית השישית, 1915 159 GA
ההנהגה הרוחית של הישויות הגבוהות נמסרת למורים ומנהיגים בכל אחת מתקופות התרבות. מורים כמשה, בודהה, זרתוסתרא ועוד. אך גם אם לא מדובר בענקי רוח כאלו, נמצא בכל תקופה את האנשים שכבר בתקופתם הם חשים בתוכם את הפעימה החדשה של הנפש והרוח. הם חוד החנית של האימפולס
החדש השואף להתגלות.
מורים רוחניים וקבוצות שנמצאים שלב אחד מעל כולם בקדקוד הצמיחה הרוחנית – יש בהם כמיהה פנימית והם מנסים לפלס את הדרך לשלב הבא. השלב אליו אמורה האנושות להגיע באופן טבעי רק בהמשך, בעתיד.
לרוב, הם אינם עומדים בחזית ההתרחשויות של המציאות של תקופתם. מן השוליים, מן המסתורין של הרוח שמפעמת בהם, הם רוכשים את הידע החדש שיש בו לקדם את האדם והעולם. סביבם יתקבצו אלו שגם הם חשים באמת שמפעמת בדברים.
פעולתם של מורים אלו היא בניגוד לרוח הרווחת בתקופתם, ולפעמים יזכו ליחס של בוז, זלזול וכדו'. אך משום שאינם פועלים מתוך מניע ארצי אישי, הם פורצים את הדרך בנחישות וללא השהיות נפשיות. יש בכך יסוד של הקרבה והתמסרות והם בבחינת "הנחשון" שבחבורה.