בספרו'הפילוסופיה של החירות', מצביע שטיינר על מישור המחשבה כמימד של חירות עבור האני. חירות המחשבה מאפשרת לאני – לאחר שהתגבר על הסבל פרי הציווי הקרמתי והגשמתו (או אף בזמן הסבל), להעניק פרשנות רוחית לאירוע, ובכך לגאול את האדם מהקרמה שלו ומן הסבל. תהליך זה מתאפשר החל מגיל 42, עם כניסת רוח העצמיות.

 

"מה שמבדיל את האדם מכל הישויות האורגניות, מקורו בחשיבתו ההגיונית. בפעילות – שותפים לו גם בעלי חיים אחרים, ולא יועיל כלל חיפוש אנלוגיות בעולם החי כדי להבהיר בעזרתן את מושג חירות הפעולה האנושית (...) מובן מאליו שמעשה אינו יכול להיות חופשי אם עושהו אינו יודע מדוע הוא עושה אותו. אבל מה בנוגע למעשה שסיבותיו ידועות? ..."

"בסופו של דבר, קיים הבדל משמעותי אם אני יודע מפני מה אני פועל, או אם איני יודע זאת. ממבט ראשון נראית אמת זו מובנת מאליה. ולמרות זאת מתנגדי רעיון החירות אינם שואלים את עצמם לעולם אם למניע מסוים של פעולתי שאני מכיר ויודע אותו – יש משמעות כופה כמו לתהליך האורגני הגורם לילד לבכות כי הוא רוצה חלב."

שטיינר, 'הפילוסופיה של החירות', 1994, עמ' 22

אין מדובר רק במעשים שנעשו בזדון, אלא גם במעשים שהיו הכרחיים לקיומי ולהישרדותי (במיוחד בזמן האינקרנציה) – אך עצם עשייתם, הייתה על חשבון האחר, כוחותיו, רגשותיו, משאביו וכיוצא בזה.

עניין זה קשור גם בשאלת האגואיזם – שהנו הכרחי לאדם בתחילת חייו, אך עליו להתעורר לכך בהמשך חייו ולהחזיר משאבים לעולם. 

שאלת המוסר קשורה לחיינו הקודמים אך גם להתגשמות הנוכחית שלנו – באינקרנציה.

באינקרנציה – הפרת המוסר הינה הכרחית להתפתחות, אך אין היא פוטרת את האדם מאחריותו המוסרית לכאב ולסבל שנגרם לאחר.

היכולת להשתחרר מן הצו הקרמתי והגשמתו ולצאת לחירות כרוכה בעבודה נפשית-רוחנית הדרגתית וארוכת שנים על הנפש ובנכונות של האדם למפגש אמיץ עם כל החלקים הקיימים בו.

בין שני העולמות – עולם החושים המוכר לאדם, והעולם העל חושי, עולם הרוח – ניצבת הישות המכונה: 'שומר הסף הקטן', השומרת על האדם מלחוות את העולם העל חושי בטרם זמן וממפגש מוקדם מדי עם 'הרוע' הבלתי מודע שלו.

שומר הסף הקטן הנו 'ישות הצל' של האדם, והוא קשור בעברו של האחרון וברמת המוסריות שלו; המפגש עם שומר הסף הקטן הנו מפגש עם הקרמה האישית שטרם עברה עיבוד, ועל כן לא נפדתה; רק דרך המפגש עמו יכול האדם להגיע למצב של חירות.

בדרך כלל, מתרחש המפגש עם שומר הסף רק בחיים שלאחר המוות, או לאחר תהליך התקדשות. אך בימינו יכול האדם לפגוש אותו גם בחייו, לפחות באופן חלקי, זאת רק בחלק השני של החיים, לאחר גיל 49 ולאחר תהליך עמוק של התפתחות רוחנית.

התיקון לצו הקרמתי או לרוע שעשוי לנבוע ממנו, כולל בתוכו קרבן. קרבן הוא הסכמה להיות במקום שממנו ברחת תמיד. מטמורפוזה נפשית רוחנית יכולה להתרחש רק כאשר מתרחש קרבן; בלעדיו אנוס האדם לחזור ולהגשים את הצו הקרמתי שלו, לפעמים עד המוות.

לעתים קרובות, דווקא ההסכמה, הוויתור והקרבן מרצון, יגרמו לכך שבאופן 'מסתורי' יסתדרו העניינים כך שהאדם לא יצטרך לוותר עליהם בפועל – ההכרה תגיע אליו ממקום אחר, למרות שהוא כבר לא ייחס לה את אותה החשיבות אז יגמר תפקידו של הסבל; השיעור נלמד.

אברהם נדרש להקריב את היקר לו מכל, את בנו שהיה גם הבטחת אלוהים אליו שמזרעו יצא גוי גדול: 

אברהם לא היסס, וכאשר עמד להקריב את בנו לעולה, לא נדרש יותר להקריבו. 

הסכמה להקריב קרבן עשויה לאפשר פריחה רוחנית. לעתים, ובמידה וההסכמה לתתו נעשית באופן אמיתי וללא מניפולציה, הקרבת הקרבן לא תידרש בסופו של דבר. 

בסדרה הספרים כובשת הלב בעלת שבעת הכרכים, "הארי פוטר", ישנן מספר דוגמאות של הקרבה: אמו של הארי שמקריבה את חייה למענו כאשר אהבתה משמשת לו כמגן לאורך חייו, הקרבתו של דמבלדור ודמויות נוספות. הספר האחרון בסדרה מסתיים בהקרבה העצומה של הארי עצמו, אשר נכון למות בכדי להציל את העולם מן הקוסם האפל וולדמורט. בכל אופן, בסופו של דבר הארי לא מת, הוא קם לתחייה – "מות והתהווה". הקרבתו מחלצת את העולם מוולדמורט ואותו מהקרמה שלו עצמו. 

"סוף-סוף, האמת. כששכב ופניו לחוצים אל השטיח המאובק במשרד שבו חשב פעם שהוא לומד את סודות הניצחון, הארי הבין סוף-סוף שמעולם הוא לא יועד להישאר בחיים. תפקידו היה לפסוע בשלווה אל זרועותיו המזמינות של המוות...הוא חש שליבו פועם בפראות בתוך חזהו. כמה מוזר שלנוכח חרדת המוות החיש הלב את פעימותיו, כאילו הוא מתאמץ בעוז להשאירו בחיים. אבל הוא ייאלץ  לחדול, ובקרוב. פעימותיו קצובות.
כמה פעימות הוא עוד ייפעם עד שהארי יקום ויצא מן הטירה בפעם האחרונה ויחצה את המדשאות אל היער?
לאט, לאט מאוד, הוא הזדקף, וכאשר עשה זאת חש, יותר מאי פעם בעבר, חי ומודע לגופו החי. מדוע לא העריך אף פעם את נס קיומו: מוח, עצבים, לב פועם? הכול יחדל... או בכל אופן, הוא עצמו יחדל להיות חלק מהכול. נשימותיו היו איטיות ועמוקות, ופיו וגרונו יבשו לגמרי, אבל גם עיניו היו יבשות.
כמו גשם על חלון צונן טפפו המחשבות על המשטח הקשה של האמת הבלתי מעורערת: עליו למות. אני צריך למות. זה מוכרח להיגמר. [...] הוא קם. ליבו התדפק בצלעותיו כמו ציפור מבוהלת בכלוב. אולי הוא יודע שלא נותר לו זמן רב, אולי הוא מנסה להשלים קצבת חיים של פעימות לפני שיגיע הסוף. הוא רצה שמישהו יעצור אותו, יגרור אותו בחזרה, ישלח אותו הביתה... אבל הוא כבר נמצא בבית. הוגוורטס היה הבית הראשון והטוב ביותר שידע בחייו...

..."חשבתי שהוא יבוא", אמר וולדמורט בקולו הגבוה והצלול, ציפיתי שהוא יבוא...ככל הנראה טעיתי"..."לא טעית." הארי אמר זאת בקול חזק, בכל העוצמה שהצליח לגייס: הוא לא רצה להישמע מפוחד...הארי חש בשרביט המונח בצמוד לחזה שלו, אבל לא עשה שום מאמץ לשלוף אותו...וולדמורט והארי הביטו זה בזה וכעת וולדמורט היטה את ראשו מעט הצידה ובחן את הנער הניצב מולו..."הארי פוטר" הוא אמר בקול חרישי. קולו נשמע כמו פצפוץ האש. "הילד שנשאר בחיים."... וולדמורט הרים את שרביטו. ראשו היה מוטה עדיין לצד אחד, כמו ילד סקרן שתוהה מה יקרה אם ימשיך. הארי השיב מבט אל אותן עיניים אדומות ורצה שזה יקרה עכשיו, מהר, כל עוד הוא מסוגל לעמוד, לפני שיאבד שליטה, לפני שיחשוף את הפחד - הוא ראה את תנועת הפה, והבזק אור ירוק, והכול נעלם."