באבולוציה של האנושות קרה דבר המקביל לאמצע החיים בחיים של האדם.  בעבר הרחוק הייתה תקופה רוחנית, בה האדם היה בתוך עולם הרוח, שלאחריה הגיעה בהדרגה הירידה אל החומר. בנקודת זמן מסוימת התקיימה הסכנה לנפילה 'לתהום', למטריאליזם שאין ממנו דרך חזרה. סכנה זו עדיין קיימת עבור כל אדם ואדם, ועבור האנושות ככלל. ניתן לכנות את נקודת הזמן הזו "אמצע החיים" של האנושות. 

"בתקופה האטלנטית הקדומה היתה לאדם מעין ראייה רוחית. (...) לאחר 'מלחמת הכל בכל' ישוב האדם ויתבונן באורח מסוים אל תוך העולמות העליונים. מה שהיה לו כראיה רוחית עמומה, יהיה ברשותו שוב לאחר מלחמת הכל בכל, אך הוא יצרף לראיה רוחית זו את כל מה שהוא רוכש לעצמו כעת בהדרגה בעולם הפיזי החיצוני. 

למשך זמן מה, המשתרע בין המבול האטלנטי לבין מלחמת הכל בכל הגדולה, חייב היה האדם לוותר על ראייה זו, החודרת לתוך העולמות הרוחיים; (...) זהו כעת המצב הנורמלי. אולם בתמורה נתאפשר לאדם לפתח בתקופה זו באורח מלא את מודעתו העצמית, את האני האינדיבידואלי שלו, לחוש את עצמו כאישיות אני הסגורה כביכול בתוך עורה, את זאת רכש לעצמו. (...) תארו לעצמכם בקו אחד את המישור הפיזי ומעליו את מה שמכונה עולם הרוח, העולם השמימי. מתחתיו נמצא מה שמכנים תהום. (...) בנקודה זו התאפשר לחזור למעלה או לשקוע מטה. (...) אם בנקודה זו תכריע  השקיעה מטה - תאבד האישיות ולא תוכל להינצל; היא לא תוכל לעלות לעולמות הרוח!