האנתרופוסופיה מציינת שלושה מצבי חשיבה שנמצאים מעבר לחשיבה הלוגית אינטלקטואלית: אימגינציה, אינספירציה, ואינטואיציה. גם החשיבה הרגילה תלויה בפעילות רוחית על חושית הנטבעת באורגניזם הפיזי, אך האדם מודע אך ורק למה שהאורגניזם הפיזי מניח
לו להיות מודע לו.
פעילות החשיבה הרוחית מובדלת מהגוף הפיזי. החשיבה האימגינטיבית לדוגמא נשענת על הגוף האתרי, ועולה באדם בצורת תמונות מחשבה. אך בעוד אימגינציה משמעה העלאת תמונות מתוך תהליך של מדיטציה ושלווה אינטנסיבית תוך כדי התמקדות סביב נושא מסוים, האינספירציה היא שלב גבוה
יותר של ידע, שניתן דרך ריקון התודעה מכל תכולה. רבי משה חיים לוצאטו, הרמח"ל (1707 - 1746), רב, מקובל, סופר, חוקר רטוריקה ומשורר במאה השמונה עשרה, מכנה שלב זה כרוח הקודש בדרגתה הנמוכה, המאפיינת את הנביאים שאינם
בדרגתו של משה- " כמחשבה שנפלה על לבבו". רמח"ל – " דרך השם כוחות הנפש ופעולותיה". בשלב זה של תודעה זורמת התכולה הרוחית של הקוסמוס אל הנפש המרוקנת מכל תוכן, והרוח 'חושבת' בתוך האדם.
"הדבר אותו אנו מכנים בשם 'מחשבה מופשטת' השתכלל אך ורק בהתפתחות הרוח המודרנית של האנושות. בתקופות קדומות של האבולוציה, לא היה ידוע לאדם אורח מחשבה זה, על אף שנחוץ הנו להתפתחות של הפעילות הרוחית האנושית כי הוא משחרר את כושר החשיבה מן האורח התמונתי. אנו
מוציאים אל הפועל את יכולת החשיבה דרך הגוף הפיזי, על אף שחשיבה כזאת אינה מושרשת בעולם ממשי, כי אם בעולם בו לכאורה עשויים תהליכי הטבע להיות מועתקים מבלי שהאדם עצמו יתרום לתמונות אלו. ברשותו העתק של הטבע אשר בתור העתק אמור להיות אמיתי כי החיים בהעתק-
המחשבה אינם המציאות עצמה אלא מציאות שלכאורה בלבד. אף את האימפולסים המוסריים ניתן להעביר לתוך מחשבה בעלת הוויה מדומה זו כך שאין הם כופים עצמם על האדם. האימפולסים המוסריים עצמם ממשיים הינם כי מוצאם בעולם הרוחי. האורח בו מתנסה בהם האדם בעולמו- שלכאורה
מאפשר לו לסגל עצמו אליהם בתיאום, או לא. הם אינם כופים עצמם עליו הן לגבי גופו והן לגבי נפשו.
כך ממשיך האדם במצעדו. המחשבה שהייתה קשורה כולה בימי קדם לידע האימגינטיבי, האינספירטיבי והאינטואיטיבי ללא מודעות, המחשבה שבה הנושא ההגוי מונח היה פתוח כאימגינציה, כאינספירציה וכאינטואיציה עצמן, נהפכה למחשבה מופשטת המתנהלת בגוף הפיזי. במחשבה זו, שיש לה
חיים מדומים, הואיל והיא מהווה מהות רוחית שהועברה אל העולם הפיזי, ניתנת לאדם האפשרות לפתח ידע טבע אובייקטיבי ואת חירותו המוסרית.
שטיינר, קוסמולוגיה דת ופילוסופיה, 1922, פרק 2, עמ' 20-22