חברים וחברות יקרים,

העמודים בלוח השנה מתחלפים בקצב מסחרר,

רק אתמול החלה 2020 וכבר ינואר 'ביי' אומר.

בפברואר מספר ימים שאותי מאד מרגשים,

ועתה אף יותר, בשל כנס השמונים המרשים:   

תעודות מחצית, ט"ו בשבט ויום המשפחה, 

ו... נזכרתי בסיפור שהמסר שלו הוא לי נוסחה:

יום אחד יצא חוני המעגל לסיבוב,
ובדרכו פגש איש נוטע עץ חרוב.
שאל חוני את האיש: "מתי יניב העץ פירות?"
והלה לו השיב: "בערך בעוד שלושה דורות."
הביט חוני בספקנות באיש ובבלוריתו המלבינה,
ושאל: "אתה בטוח שתחיה עוד שבעים שנה?"
ענה האיש: "כשנולדתי מצאתי עץ חרוב מיניב,
אבותיי שתלו לי, וכך תפקידי עם בניי להיטיב."

כמו בסיפור, הלקוח ממסכת התלמוד הבבלי,

חינוך הוא ריצה למרחקים ארוכים לתלמידיי ולי. 

תעודות הן תחנה בדרך בה בודקים את 'סך הכל', 

ואחר-כך, כמו העצים, ממשיכים לצמוח ולגדול.  

עבורי "אהל-שם" זה מקור להתפתחות והגשמה, 

בחסותו עושה את שאני אוהבת במהלך היממה. 

24 שנים מלווה תלמידים במסע התבגרות מרתק, 

משתדלת כמיטב יכולתי, לטפח, להשקות ולחזק. 

והיריעה התרחבה בזכות כנס הבוגרים הקולוסלי, 

כל יום זוכה לגלות עוד טפח מה'אהל' הפנומנלי. 

מוקפת חברים וחברות שהפכו למשפחה קרובה, 

כי "א-אהל, ב-זה בית", או במילה אחת - אהבה.