בכתיבה תמיד הכי חשוב, כמובן תמיד לעשות חישוב.
האם זה נחשב, האם זה מתאים, האם כדאי לעשות דברים אחרים? על מה יסופר? אולי על פרפר? אולי על תקווה, אהבה? אולי על אכזבה? אולי על העולם? או שעדיף ש... לא אכתוב לעולם. ומה יגידו כולם? זה לא מתאים, זה לא נחשב. מה אעשה? מה אעשה עכשיו? טוב די, מספיק. עכשיו אני כותב. אבל לעזאזל עם זה. השירים לא יוצאים כמו שאני אוהב. אוף! זה קשה! זה דורש חשיבה! ככה זה כשיש לי מחסום כתיבה...
כל אחד רוצה לחיות בתוך סרט לייב אקשן, סרט מהסוג שמציג את החיים של גיבור. ואז אנחנו גדלים והחלום מתיישן, רק עוד אחד לאוסף שצריך לקבור. להיות האחד שזוכה בבחורה, האחד שכותבים עליו בעיתון. לא צריך לרדוף אחר תהילה, כי הוא תמיד יהיה במקום הראשון. הגיבור אף פעם לא לבד, יש לו מדריך מבוגר וחכם. ואם לא, אז איזה בסט נחמד, כמובן פחות אמיץ, שבחייו לא לחם. סיפורי אהבה מלהיבים, בחירות קורעות לב. בין שתי דוגמניות על עקבים, שאת כל אחת הוא אוהב. כולם רוצים רק דגימה, לקפוץ לזמן מה לבקר. כולם רוצים רק לגימה, ולגלות שהכל שקר.
הבית עולה בלהבות וזה נראה כאילו לאף אחד לא אכפת כולם רואים את זה כולם שומעים את זה אבל לאף אחד לא אכפת. השדה נשרף, נכלה ואף אחד לא בוכה כאילו היה מה שהיה ויהיה מה שיהיה השדה הלך, נשרף. הכל נשאר תקוע במקום דומם עומד, בדיוק כתמול שלשום וזה כך במשך שנים אבל השדות לא אותם שדות והבתים לא אותם בתים.