חברים וחברות יקרים,

ביום חמישי האחרון נפגשתי עם שמואל אברבך, בוגר מחזור ה'... כן, זו לא טעות, שמואל סיים את לימודיו ב"אהל-שם" ב-1946. 74 השנים שחלפו מיום סיום לימודיו לא הקהו את זיכרונו הצלול. שמואל, בן 92, שיתף אותי בסיפור חייו המרתק ובחוויותיו משנות לימודיו בבית הספר בעיניים נוצצות מהתרגשות. הוא זוכר את שמות כל חברותיו וחבריו לכיתה. הוא זוכר גם את כל מוריו. שמואל, שנולד בגרמניה, הוא בנו של ד"ר ליאו אברבך, שהתפרסם בכישוריו כגינקולוג וטיפל ברבות מנשותיהם של קציני הס"א.


ב- 1933, עם עליית היטלר לשלטון, החלו לנשב רוחות מאיימות, והמורה של יהושע (אחיו של שמואל, בוגר מחזור ב'), שהיה אמנם נאצי, יעץ לליאו לקחת את משפחתו ולעזוב בטרם יהיה מאוחר. ד"ר אברבך קיבל סרטיפיקט מברלין ועלה לארץ, וכעבור שנה, בשנת 1934, הצליח להשיג סרטיפיקטים לאשתו ולשני בניו. זמן קצר אחרי שעלה לארץ החל ד"ר אברבך לעסוק בהקמת בית חולים פרטי ליולדות במושבה רמת-גן, ומשנת 1935 ועד שנת 1947 נולדו בבית היולדות כעשרת אלפים תינוקות.


 
על ד"ר אברבך אפשר לספר עוד רבות, אולם ברשותכם אחזור לשמואל... בין שלל הסיפורים שבה את אוזניי הסיפור על שנת הלימודים האחרונה שלו ב'אהל'. הידעתם שבשנת 1946 היה על בוגרי כיתה י"ב לשרת שנה אחת בהתאם להוראות מוסדות המדינה שבדרך? לשנה זו קראו "שנת שירות", והיא הייתה תנאי לקבלת תעודת הבגרות. הסוכנות היהודית, שהייתה אחראית על בחינות הבגרות ועל מתן תעודות הבגרות לזכאים, העמידה בפני התלמידים מספר אפשרויות: להתגייס למשטרת היישובים העבריים – לנוטרות, להתגייס לפלמ"ח, לעבוד באחד הקיבוצים או להתגייס למחלקות אחרות של משטרת המנדט, כגון משטרת הרכבות.


מכיתתו של שמואל התגייסו פנחס, אליהו ודב (שנפל ב-20.6.1951 ) לנוטרות, ויהויכין, מרים, רינה, רחל, חמדה, בת-שבע, דבורה ושמואל הלכו לעבוד בקיבוץ "החותרים". התיכוניסטים גרו בחדרים עם חברי הקיבוץ: בכל חדר היו שלוש מיטות עבור חברי קיבוץ ואחת לתיכוניסט. שמואל מספר על הקושי לגור בחדר אחד עם עוד שלושה אנשים שלא הכיר, לרחוץ את המיטות בנפט כדי לסלק את הפשפשים ולשטוף את החדר בתורנות. את העבודה החלו בכל בוקר בשעה 5:30: במסגרייה, בגן הירק ובעבודות חוץ. 
המרחק בין רמת-גן לקיבוץ החותרים היה גדול, וכשרצה ד"ר אברבך להעביר לשמואל כסף, פעל באופן הזה: משלוח הכסף נעשה באמצעות תווי דואר שנקנו בסניפים. תווי הדואר נקנו בהתאם לסכום שרצו לשלוח, על התווים רשמו את שם הנמען, שמו במעטפה ושלחו בדואר. הנמען היה הולך לסניף הדואר, מזדהה בעזרת תעודת זהות ומקבל את הכסף. התיאור המשעשע הזה הזכיר לי את המשפט של טולסטוי: " הכסף מייצג צורה חדשה של עבדות במקומה של העבדות העתיקה".


שמואל נזכר באנקדוטה לגבי מחיר הנסיעה באוטובוס מהקריות לחיפה שעמד על 5 מיל. יום אחד החליטה החברה להעלות את המחיר ל-6 מיל. תושבי הקריות לא הסכימו להעלאת המחיר ופשוט לא נסעו, עשו חרם. במקום זאת הם נסעו בטרמפים או באוטובוסים ערביים. לאחר שלושה שבועות נשברה חברת האוטובוסים והורידה את המחיר בחזרה ל-5 מיל. הסיפור הזה ריגש אותי. הסולידריות. האמונה בדרך. העקביות. התושבים לא ויתרו. והצליחו. בשנות הארבעים לא היו אתיופים בארץ, אבל אם היו הם היו אומרים שכאשר העכבישים באים יחד, הם יכולים לקשור אריה. לדעתי, היום זה לא היה קורה. 


את העיתונים היו קוראים בערב. השנים הן 1947-1946, ובארץ מתרחשים אירועים רבים. בין חברי הקיבוץ לתיכוניסטים שררה מתיחות. לרמת-גן הייתה תדמית של "חממה של תנועות המחתרת". הרוב המוחץ של חברי הקיבוץ היה בהגנה. שמואל היה חבר בית"ר, ואילולא היה נוסע לקיבוץ היה חבר פעיל באצ"ל. על רקע זה היו חיכוכים לא מעטים בין חברי הקיבוץ לבין התיכוניסטים הרמת-גנים, והללו הסלימו והגיעו לידי מפנה כאשר באחד הערבים נקרא שמואל למזכירות.


"ניגשתי לדלת ודפקתי על הדלת. שאלו מי זה? עניתי שמואל הגימנזיסט. התשובה הייתה: היכנס! 

החדר היה חשוך לגמרי. שני אנשים החזיקו בזרועותיי, הושיבו אותי על כיסא והתחילו לשאול אותי כל מיני שאלות: מה שמי, למה באתי לקיבוץ החותרים ומי קבע שאגיע דווקא לפה. עניתי שאני עושה שנת שירות על מנת לקבל תעודת בגרות, והסוכנות החליטה שבוגרי" אהל-שם" מרמת-גן ילכו לקבוץ החותרים, ולכן אני כאן. התשובות, שהיו אמת לאמיתה, לא סיפקו את ה"חוקרים" שלי, ואחד מהם אמר: "אתה מרגל של האצ"ל פה בקיבוץ. חקרנו עליך ברמת-גן ונאמר לנו שאתה חבר אצ"ל. תפסנו גם את חברך יהויכין ברנר, והוא הודה שהוא חבר לח"י.  אנחנו יודעים שאתה מרגל ויש לנו הוכחות". הייתי בטוח שהם מאמינים  במה שהם אומרים, אבל המשכתי לטעון שהם טועים. האמת לא שכנעה אותם, ויוסי המא"ז (מפקד האזור מטעם ההגנה) הורה לי לארוז את חפציי עוד באותו לילה ולהסתלק מהקיבוץ למחרת בבוקר. בבוקר חיפשתי את יהויכין ונאמר לי שהוא עזב עוד אתמול. עזבתי את הקיבוץ ונסעתי הביתה. הוריי הופתעו שחזרתי והופתעו עוד יותר כשסיפרתי להם מדוע. אותי הטרידה תעודת הבגרות שלא אקבל. אבל כמו שאמי ז"ל הייתה אומרת: "זה לא יהיה כל כך רע כמו שאתה חושש, ולא כל כך טוב כמו שאתה מצפה שיהיה". והיא צדקה.


יהושע ושמואל לא הלכו בעקבות אביהם ולא המשיכו את מפעל חייו: יהושע ז"ל למד משפטים והיה לשופט.   שמואל למד פיזיקה ומתמטיקה ושנים רבות עבד בתה"ל (תכנון המים לישראל בע"מ) ונחשב למומחה בנושא מי תהום. הוא עבד וגר כמה שנים עם משפחתו בוונצואלה, באירן (בתקופת השאח) ובאוסטרליה. בנו הבכור, ברוך, הוא בוגר מחזור ל"ג.  
ואני? אני ממשיכה ללכת בנתיב הזיכרונות המרגש, נפגשת עם הבוגרים שלנו ומשתפת אתכם במקצת מסיפוריהם המרתקים השזורים בהיסטוריה של ארץ ישראל, העיר רמת-גן וה'אהל' שלנו.

יד ביד. הם. אני. ואתם. 

שלכם,
דורית קפון
 

יד ביד אם רק תיתן לי יד
 
יד ביד נצעד את כל הדרך
 
יד ביד אם רק תיתן לי יד
 
יד אם רק תיתן
 
יד ביד לאורך כל הדרך
 
יד ביד 

(בצלאל אלוני)