חברים וחברות יקרים,
ביום חמישי האחרון נפגשתי עם שמואל אברבך, בוגר מחזור ה'... כן, זו לא טעות, שמואל סיים את לימודיו ב"אהל-שם" ב-1946. 74 השנים שחלפו מיום סיום לימודיו לא הקהו את זיכרונו הצלול. שמואל, בן 92, שיתף אותי בסיפור חייו המרתק ובחוויותיו משנות לימודיו בבית הספר בעיניים נוצצות מהתרגשות. הוא זוכר את שמות כל חברותיו וחבריו לכיתה. הוא זוכר גם את כל מוריו. שמואל, שנולד בגרמניה, הוא בנו של ד"ר ליאו אברבך, שהתפרסם בכישוריו כגינקולוג וטיפל ברבות מנשותיהם של קציני הס"א.
ב- 1933, עם עליית היטלר לשלטון, החלו לנשב רוחות מאיימות, והמורה של יהושע (אחיו של שמואל, בוגר מחזור ב'), שהיה אמנם נאצי, יעץ לליאו לקחת את משפחתו ולעזוב בטרם יהיה מאוחר. ד"ר אברבך קיבל סרטיפיקט מברלין ועלה לארץ, וכעבור שנה, בשנת 1934, הצליח להשיג סרטיפיקטים לאשתו ולשני בניו. זמן קצר אחרי שעלה לארץ החל ד"ר אברבך לעסוק בהקמת בית חולים פרטי ליולדות במושבה רמת-גן, ומשנת 1935 ועד שנת 1947 נולדו בבית היולדות כעשרת אלפים תינוקות.
על ד"ר אברבך אפשר לספר עוד רבות, אולם ברשותכם אחזור לשמואל... בין שלל הסיפורים שבה את אוזניי הסיפור על שנת הלימודים האחרונה שלו ב'אהל'. הידעתם שבשנת 1946 היה על בוגרי כיתה י"ב
לשרת שנה אחת בהתאם להוראות מוסדות המדינה שבדרך? לשנה זו קראו "שנת שירות", והיא הייתה תנאי לקבלת תעודת הבגרות. הסוכנות היהודית, שהייתה אחראית על בחינות הבגרות ועל מתן תעודות הבגרות לזכאים, העמידה בפני התלמידים מספר אפשרויות: להתגייס למשטרת היישובים
העבריים – לנוטרות, להתגייס לפלמ"ח, לעבוד באחד הקיבוצים או להתגייס למחלקות אחרות של משטרת המנדט, כגון משטרת הרכבות.
מכיתתו של שמואל התגייסו פנחס, אליהו ודב (שנפל ב-20.6.1951
) לנוטרות, ויהויכין, מרים, רינה, רחל, חמדה, בת-שבע, דבורה ושמואל הלכו לעבוד בקיבוץ "החותרים". התיכוניסטים גרו בחדרים עם חברי הקיבוץ: בכל חדר היו שלוש מיטות עבור חברי קיבוץ ואחת לתיכוניסט. שמואל מספר על הקושי לגור בחדר אחד עם עוד שלושה אנשים שלא הכיר, לרחוץ את המיטות בנפט כדי לסלק את הפשפשים ולשטוף את החדר בתורנות. את העבודה החלו בכל בוקר בשעה 5:30: במסגרייה, בגן הירק ובעבודות חוץ.
|