עד גיל 35 אנחנו בנים של האנושות, וזאת משום שהאנושות ככלל כבר עברה את הגיל הזה; השביעון בין 28-35 באדם הוא השביעון של הנפש-השכלית, דרכה עברה האנושות מהמאה השמינית לפנה"ס עד למאה החמש עשרה לספירה. 

מגיל 35-42 אנחנו בגילה של האנושות (האנושות היום בגיל 37~), אינדיבידואלים – לא בנים ולא הורים.

מגיל 42 אנחנו הופכים להורים של האנושות, ועושים עבודה למען האנושות ולשירותה, וזאת בתנאי שהתפתחנו באופן רוחני-נפשי. 

ע"פ מדע הרוח ניתן לחשב את גילה של האנושות באופן הבא: 

התקופה שלנו מכונה – התקופה הגדולה (להבדיל מתקופות תרבות) הפוסט-אטלנטית. לפניה הייתה התקופה הגדולה של אטלנטיס, שהסתיימה בקטסטרופת-מים – המבול. תקופתנו, התקופה הפוסט-אטלנטית מחולקת לשבע תקופות תרבות. כל תקופת תרבות הינה בת כ-2100 שנה, והיא שקולה לשביעון בחיי אדם. מכך, ש - 300 שנה בחיי האנושות שקולים לשנה אחת בחיי אדם. 

לצערנו לא נוכל להרחיב על האבולוציה של האנושות ועל תקופות התרבות בקורס זה. הרחבה על כך תינתן בקורס: הביוגרפיה של האנושות. לרשותכם טבלה מפורטת על תקופות התרבות ומאפייניהם בקישור הבא.

"... לפני זמן לא רב, ציטטתי דוגמא פשוטה כדי להראות טעות גדולה שיש בהנחה, שניתן להגיע בוודאות לאמת דרך חשיבה ומסקנות לוגיות והגיוניות; והייתי רוצה שוב להתייחס לכך, כדי להראות לכם שדיוק בחשיבה הגיונית אינו מוביל בהכרח לאמת. היה היה פעם ילד קטן שחי בכפר, ומדי פעם שלחו אותו הוריו להביא לחם מהמכולת. הוא תמיד לקח אתו עשרה מטבעות, ובתמורה, הביא הביתה שש לחמניות. אם קנית לחמנייה אחת, מחירה היה 2 מטבעות, אבל הוא תמיד הביא הביתה שש לחמניות בעבור עשרת המטבעות שלו. הילד לא היה טוב במיוחד בחשבון ואף פעם לא הטריד עצמו בשאלה: איך זה יכול להיות שהיו לו עשרה מטבעות, כשלחמנייה עולה שני מטבעות, ובכל זאת הוא מביא הביתה שש לחמניות בעבור עשרת המטבעות שלו? יום אחד הגיע ילד מאזור אחר, שהפך להיות מעין אח מאומץ של הילד הקטן שלנו. הם היו בערך באותו הגיל, אבל האח המאומץ היה טוב בחשבון. והוא ראה איך אחיו הלך לאופה עם עשרת המטבעות, וידע שלחמנייה עולה שני מטבעות. כך שהוא אמר לו: "אתה צריך להביא הביתה חמש לחמניות". הוא היה טוב מאוד בחשבון, וההיגיון שלו היה ללא רבב. לחמנייה אחת עולה שני מטבעות, הוא לוקח עמו עשר, אז ברור שהוא יביא הביתה חמש לחמניות. אך הנה, הוא הביא שש. ואז הילד הטוב בחשבון אמר: "אבל זה לא נכון! לחמנייה אחת עולה שני מטבעות, ואתה לקחת עשרה, ועשר לחלק לשתיים זה חמש; אתה לא יכול בשום פנים ואופן להביא הביתה שש לחמניות. בטח עשית טעות או גנבת לחמנייה אחת..." אבל הנה, גם למחרת, הילד הביא שש לחמניות. כי באותו מקום המנהג היה שכשקנית חמש קיבלת עוד אחת נוספת, כך שכששילמת על חמש לחמניות קיבלת שש... הילד שהיה טוב בחשבון חשב נכון למדי, ולא הייתה שום טעות בחשיבה שלו: אבל החשיבה הנכונה הזאת לא התאימה למציאות. עלינו להודות בכך, שהחשיבה הנכונה לא הגיעה למציאות, כי המציאות לא מסתדרת על פי חשיבה נכונה. במקרה זה, ניתן לראות בברור איך עם החשיבה ההגיונית החכמה ביותר, הקפדנית ביותר שניתן לבצע, אפשר להגיע למסקנה נכונה, ועם זאת, כששופטים אותה על פי המציאות, יכולה המסקנה שלך להיות מוטעית לחלוטין. זה יכול תמיד לקרות. לכן, הוכחה המושגת אך ורק דרך חשיבה, לעולם אינה יכולה להיות קריטריון למציאות". 

שלב 1 – הכחשה ובידוד: "לא, לא אני, זה לא יכול להיות" 

בשלב זה, החולה ובני משפחתו אינם מאמינים לידיעה על הסוף המתקרב, ובד"כ משוכנעים שנפלה טעות. קובלר-רוס מתייחסת לתגובה זו כאל 'בולם זעזועים' לו זקוק האדם, עם קבלת הידיעה הקשה. ההשהיה שבהכחשה מאפשרת לאדם מעין פסק זמן 'לאסוף את עצמו', לגייס כוחות, ובהדרגה להחליף את ההכחשה במנגנוני הגנה פחות קיצוניים, שבהמשך יאפשרו הבנה וקבלה של המצב, גם אם בצורה חלקית. ההכחשה היא לרוב הגנה זמנית, המבטאת את הקושי להתמודד עם המציאות. 

שלב 2 – כעס: "למה דווקא אני?" מרבית האנשים אינם יכולים להמשיך להתכחש לאורך זמן לידיעות על המוות המתקרב, או על האהוב שאיננו עוד, וההכחשה מפנה את מקומה לרגשות קשים של כעס, זעם, קנאה ושנאה. שלב זה קשה מאוד להתמודדות, גם עבור סביבתו של החולה הסופני, או של האדם החווה אובדן. הכעס מופנה החוצה, לסביבה, לכול הכיוונים, בצורה שנראית לעיתים שרירותית וחסרת הבחנה. הבנה וקבלה של הזעם מצד הסובבים, יעזרו להתמודדות בכיוון של השלמה, ואילו תגובה הפוכה מצד הסביבה תפחית את הסיכוי להשלים עם המצב ותגרום לתחושות של בדידות. 

שלב 3 – מיקוח: " אעשה הכול, רק תן לי עוד כמה שנים..." שלב זה מאפיין חולים סופניים, המתמודדים עם בשורת המוות הקרב ועם קבלתו של אובדן המתרחש בהדרגה, אך פחות נפוץ בתהליך של אבל על אובדן שכבר התרחש. החולה מבטא את רצונו לדחות את הקץ בהתמקחות ובניסיון למנוע את הבלתי נמנע. בד"כ כוללת ההתמקחות התחייבות ל"תשלום" כלשהו מצד החולה בתמורה לדחיית גזר הדין, או למילוי משאלות אחרונות. 

שלב 4 – דיכאון: "הכול חסר טעם עכשיו, בשביל מה לטרוח? בשביל מה לחיות?" תחושה חריפה של אובדן, המשתנה בחומרתה מאדם לאדם, מחליפה את הכעס וניסיונות המיקוח. מופיעות מחשבות עגומות על העתיד, רגשות של אשמה ובושה, כישלון והחמצה. קובלר-רוס לא מאמינה בניסיונות לעודד ולהרגיע את החולה או המתאבל השרוי בדיכאון. לדבריה, הרגשת הדיכאון היא עיבוד רגשי חשוב של המצב, המסייע לתנועה בכיוון של קבלה והשלמה. לא כדאי לעודד ולשכנע ש"יהיה בסדר" – למרות הקושי, צריך לעבור את שלב הדיכאון מתוך הקשבה והבנה.