שלכת - נועה טרסיוק י4

אני זוכר איך אבא היה מספר לנו כשהיינו קטנים, שילדים, כשהם נולדים, הם כמו גבעול קטן שצמח מהאדמה. ואחר כך, אבא ואמא משקים את הגבעול והוא גדל לאט לאט לעץ גדול גדול עם פירות יפים וטעימים ונוצצים שאנשים אחרים קוטפים ואוכלים, ואחר כך העץ הגדול לאט לאט ינבול, אבל לא נבילה עצובה. כשהעץ נובל, זה אומר שהוא השיג את המטרה שלו בחיים, לשמח אנשים. דבר שלא כולם משיגים.
אבל אבא שכח לספר לנו אז משהו. המשהו הזה, באופן מפתיע, לא היה דווקא על סיפורו של העץ. אבא שכח לספר לי על המים. המים שבהם אמא ואבא וסבתא וסבא ודניאלה ויונתן משקים את הגבעול, הילד הקטן. המים הם לא אותם מים נקיים, טהורים, ראויים לשתייה, שיש בברז. המים האלו הם מי ביוב מלוכלכים. המים האלו היו פעם מים רגילים ונקיים, עד שהם נגמרו, התלכלכו והועברו הלאה.
וכך, כשאותם מים מלוכלכים משקים את העץ, העץ כבר לא גדל, לא מגדל פירות יפים ומנצנצים, ולא משמח אף אחד. הגבעול גדל טיפה וזהו. הסיפור לא ממשיך. חבל שהיום, כשכל העצים בשכונה מושקים במים המטונפים, אף אחד כבר לא יזכה להיות עץ גדול, רק עוד עלה קטן בשלכת.

כנפיים - מיה שניידר יב4

הלוואי שהיו לי כנפיים. מה היה קורה אילו היו לי כנפיים והייתי עפה לי למרחקים? האם הייתי מאושרת מהחופש שבתעופה או שמא הייתי מפחדת מהדאייה אל הלא נודע?
כשהייתי קטנה תמיד שאלו אותי שאלות רבות, למשל: מה תרצי להיות כשתהיי גדולה, מה מפחיד אותך ומה כוח העל שתרצי? אף פעם לא ידעתי לענות על השאלות של המבוגרים, חוץ משאלה אחת שתמיד נענתה במונוטוניות חוזרת. התשובה לשאלה הייתה, שכוח העל שהייתי רוצה הוא הכוח לעוף, וכשהיו שואלים אותי למה, הייתי מתרצת ומספרת שזו יכולת "מגניבה" לפי דעתי. למרות הפנטזיה על המעוף, תמיד ידעתי שזה כוח אבל גם חולשה. הכוח האמיתי הוא לא עצם התעופה, אלא ההתגברות על כל הפחדים והיכולת להשתחרר, ובעצם לתת למחשבות להפליג ולדמיון לפרוח.
 אחרי הרבה שנים של רצון להשיג את כוח העל המיוחד, הבנתי שלא משנה כמה ארדוף אחרי הכוח, אני לעולם לא אשיג אותו, בסופו של דבר הוא ישיג אותי.

מיץ אותיות - יעל בן שלמה יא7

ספר הוא כמו מיץ. מיץ של אותיות. הוא יכול להיות מתוק או חמוץ או מר. הוא יכול להגיע חם או קר, בצבעים שונים, מרקמים שונים. הוא יכול להעלות נוסטלגיה, זיכרונות מן העבר, על בית אמא ואבא ועל יום קיץ חם בים או להיות שונה לחלוטין, להפוך לזיכרון חדש.
בכל לגימה ממנו אתה מגלה משהו חדש, אבל לפעמים אתה מגלה שהוא בכלל לא טעים וזורק אותו לפח.
ואתה יכול גם לחזור לאותו דוכן המיצים ולבקש עוד כוס של מיץ, או מיץ יותר מתוחכם. עם יותר טעמים, יותר ניגודים, לבקש אותו חמוץ-מתוק או מריר. ואתה גם יכול לבקש אותו בכוס גדולה או קטנה יותר.
ולאט לאט אתה טועם עוד ועוד, מוסיף עוד טעם לחייך. מרווה את הצמא. מתפנק על כוס צוננת בקיץ וכוס חמה ומתוקה בחורף מול האח כשבחוץ משתוללות סערות.
ולמיץ הזה יש השפעות שונות על כל אדם ואדם, יש כאלה שבלגימה הראשונה כבר יאמרו ש"הם לא מתחברים" ולא ישובו עוד לדוכן המיצים, או שיחזרו מאוחר יותר, כשיסכימו לתת למיץ האותיות עוד ניסיון. ויש כאלה שמהרגע הראשון ירצו עוד ועוד, שהצמא שלהם לעולם לא יגמר. ויש גם כאלה שישתו מיץ חדש מדי פעם לפעם או שישתו תמיד את אותו המשקה.
ואולי יום אחד עוד תחזור לאותו הדוכן עם מתכון חדש שהמצאת. ויכול להיות שיהיו אנשים שיאהבו אותו, יתחננו שתמציא עוד מתכונים או שיהיו כאלה שלא יתחברו, שזה גם בסדר. כי אתה אוהב אותו והעיקר שאת הצמא שלך הוא מרווה.
קנו היום! מיץ אותיות! טרי-טרי!

ציור דיגיטלי – ג'ורג' - סתיו המאירי יא9
ציור דיו ופחם - דוד סקריפקין יא1
היצירות המופיעות בטור זה התפרסמו לראשונה בחוברת ביכורי יצירה
סיכום חווית המשלחת לבית הספר "דה טולדו" - הלל דרויש י'3

איך אפשר לסכם חוויה שכזו? עם כמה שדבריי יישמעו מטופשים אתחיל ואומר שחוויה כזו קשה מאוד לסכם במילים. המשלחת הזו הייתה אחת החוויות המשמעותיות ביותר בחיי, מחד למדתי המון על עצמי ומאידך למדתי המון על העולם שסביבי, ובפרט על העולם היהודי והעממיות היהודית.
בראשית דברי אשמח להוקיר ולהודות על האירוח המדהים שאירחו אותנו המשפחות האמריקאיות ושותפינו האמריקאים, והיחס המדהים אליו זכינו מקרב מורי בית הספר "דה טולדו" והקהילה היהודית שלו.
כעת אשמח לתאר את החוויה האישית שלי ותובנותיי הן על עצמי, והן על העולם היהודי. עצם היותי חבר במשלחת נדרשתי לצאת כמעט לחלוטין מאזור הנוחות שלי, הלוא הוא ביתי, סביבת חיים וסדר היום והשבועי הדי הקבוע שלי. בנוסף ליציאה מאזור הנוחות זכיתי דרך המשלחת לגלות צדדים בי שהיו והינם די סגורים במהלך היומיום שלי ומרביתם קשורים ליכולת שלי להסתדר בסיטואציה שאין לי שליטה עלי. כמו כן חוויה זו נתנה לי הזדמנות להכיר כל כך הרבה אנשים מיוחדים שאהיה שמח מאוד למצוא את הדרך להמשיך ולשמור על קשר עימם לתווך הארוך.
דרך המשלחת למדתי להכיר את אורך החיים של נוער יהודי-אמריקאי בארה''ב שברובו דומה באופן מוחלט לאורח החיים של נער ישראלי, אך באותו הזמן שונה ממנו לחלוטין, אחת הנקודות המרכזיות בהן מתבטא השוני היא בעיקרה בעובדה שהנוער בארה"ב, ב-LA בפרט מוגבל מאוד בעצמאותו, ללא סיוע של הוריהם כמעט ולא יכולים השותפים האמריקאים שלנו להגיע ממקום למקום, וודאי ובוודאי לקבוע מפגשים מעכשיו לעכשיו; זאת בניגוד לעצמאות הכמעט מלאה לחלוטין לה זוכה נער בישראל (כמובן שרק בהשוואה לנוער האמריקאי, ובהינתן גבולות מסוימים מובנים מאליהם לעצמאות זו).
דרך המשלחת זכיתי לפגוש באופן בלתי תלותי ונטול לחלוטין מסטיגמות, ותפיסות עולם שגויות את הזרמים (הגוונים) הנוספים של היהדות בעולמנו- החל ביהדות האורתודוקסית והקבוע, וכלה ביהדות המתקדמת – הזרמים הקונסרבטיביים והרפורמיים.
מן הזמן הקצר אליו נחשפתי לשני זרמים אלו של היהדות המתקדמת אני מאמין שאוכל לשתף מעט מרישומי עליהם, אני סבור ששני זרמים אלו נולדו הודות לארה"ב, זרמים אלו נוצרו כדי להתאים את היהדות האורתודוקסית לאקלים התרבותי, וגודלה של ארה"ב. אני סבור שיהיה נכון להגיד שזרמים אלו נוצרו בהשפעת אורח החיים החברתי האמריקאי, הם נוצרו כדי להתאים את היהדות ואת הרצון לשמירה על קהילה וערכים מסוימים, לרצון להמשיך להתפתח במקביל לחברה שמחוץ לקהילה, (לרוב החברה הנוצרית), ומהרצון לא להתנתק מהשאיפה לקיים את החזון החברתי אמריקאי ולהתבודד מחדש.
כמו כן אחד הדברים שנעמו לי מאוד במפגש עם האוכלוסייה היהודית אמריקאית של תיכון "דה טולדו" הינה הקהילה שבנויה סביבו, האקלים החברתי המיוחד של ארה"ב, והעובדה שהפוליטיקה מנותקת לרוב כמעט לחלוטין משיוך דתי, נותנת מקום לחופש אמונה ודת, וגורם להרבה אנשים להתקבץ יחדיו תחת קהילה אחת, זאת לשם שמירה על מבנה אמונותיהם, ועצם קיומה. הנ"ל לטעמי אינו דבר שיכול לקרות בישראל, מדינה עם רוב יהודי, בה אינך כאדם המגדיר עצמו כיהודי, מרגיש צורך בשייכות לקהילה ספציפית, ולו רק עצם ההוויה כישראלי יש בה כדי להיות חלק מהשייכות הזו לקהילה. מכאן שזהו אחד ההבדלים המרכזיים בין יהדות ישראל, יהדות אמריקה – תחושה הקהילה, והשייכות אליה.
לסיכום דבריי אני רואה לנכון להודות על הזכות העצומה שנפלה בחלקי להיות חלק ממשלחת זו, ומודה מקרב לב על ההזדמנות הוז ללמוד ל עצמי מעבר למגבלות היומיום, היכולת לצאת באופן מוחלט מאזור הנוחות, ובנוסף האפשרות להיחשף באופן נטול אמצעי, ונטול דעות קדומות לעולם היהודי שמחוץ לישראל.