החלון הדק נסדק במהרה
והאיש נפל על הזוג הנורא
שרב בזמנו, היא אחזה בגרונו
וביחס לחלון היה אחוז אימה

וליפול מקומה שנייה על פרידות
מחזה די מרתק, חייב להודות
אך כשמפרקה נשבר הוא נשם בכבדות
ולא ראה עוד אור יום בגלל כל הקהות

בחושים, המחסום בגרון
ואני הדבר שראה אחרון
ולצערי אני היחיד ששמע את סופם
של זוג איום ונורא שברגע דמם.

שיחתם הייתה די משונה
היא התחילה בסוף והסתיימה בהתחלה
התחילה בזעם ובכי סוער
האישה נוטפת כשהגבר בוער

והמצבים מתהפכים, ואקריא את השיחה
האישה את הגבר בהפתעה מיד חנקה.

"למה, למה איתה?" היא שואלת בכבדות
"האם אני בובה?" הוא הפך לצל של אלימות
"מתי תפסיק להשמיד אותי?" היא שואל בתחינה
"אולי ניפרד עכשיו?" הוא אומר במחילה.

והיא סולחת, אך נאנחת
והיא טובעת במקלחת
היא עייפה, ואין לה נחת
כי הוא פוגע בה עם מחט

והוא דוקר, גם את עצמו
צף ונאבד בעולמו
הוא משתגע, מתחרע, ונאחז
בשמחתו

"את מטורפת", הוא צורח-והיא צועקת לירח
"אולי תסתום? אתה איום!" היא רוצה שהכל יהיה חלום
"תתחילי להקשיב, כי זה הזמן!"
"אתה חלוד, ומיושן!"

ושום דבר לא השתנה
הם נשארו בריב נורא
ואז נסדק חלון זכוכית קטן
אבל נחתי בדיוק בזמן.

הולכים ביחד, שיירה
עד הסוף המר
הולכים בשקט, אף מילה
לא נשמעת למרחק

הסוף קרב, הנה הוא בא
עומד בפתח, נאנח
ומבטיח, בקרוב כאבינו יישכח

הולכים ביחד, שיירה
עד הסוף המר
וברקע, זעקה
עוד נשמעת למרחק

ורק אני לבד נותרתי
בשלג ובכפור, רץ יחף
בעצמותי, נחרט הקור

הולכים ביחד, שיירה
עד שאחד ברח
הוא רץ בשקט, במהרה
ונעלם בצל ההר

"לעולם אל תשכח מי אתה!", הוא צעק לי, והחל לרוץ חזרה במלוא המהירות לעבר פסי הרכבת.
נשארתי לבד ביער.
השעה הייתה לפנות בוקר, והייתי עייף עד כדי שהייתי מוכן לתת הכל בשביל מעט מנוחה לרגלי,
אבל לא!
אני מוכרח להמשיך ללכת.
הבריחה, היא הדבר היחיד שנשאר לי, בלעדיה לא אשרוד…
אני זוכר איך שכבת השלג העבה, שנפרשה כמו שמיכה לבנה על אדמת היער, נהייתה עבה יותר ויותר עם כל רגע ורגע שחלף, וצעדיי הפכו גם הם איטיים יותר ויותר עם כל פסיעה.
אני זוכר איך הקור חדר לעצמותיי והקשה את גופי.
אני זוכר איך הרגשתי סחרחורת תוקפת אותי ואת העיניים נעצמות, אבל אסור להירדם!
אני חייב להמשיך לברוח.
הרוח נשאה עמה זיכרונות עצובים, ומילותיו של קאי הדהדו בראשי והפרו את השקט הרועש שהכה בי, ואלו לא הניחו לי לשכוח, אף לא לרגע קט,
שאני כאן, לבד.

״נקסט!״
התעוררתי לקולו של איש קורא.
זה היה ברור שהייתי בחדר המתנה, אבל אני לא יודע איפה. הדבר האחרון שזכרתי לפני שהתעלפתי היו הפרמדיקים רוכנים מעליי בעוד אני מובהל באמבולנס אחרי התאונה.
לא היה איש מלבדי בחדר, אז הסקתי שקוראים לי. יכול להיות שאני במיון?
קמתי ממקום מושבי.
אם אני במיון, כנראה אני לא באיכילוב. הייתי שם כבר כמה פעמים, הייתי מזהה את המקום.
התחלתי ללכת לכיוון דלת בקצה המסדרון הלבן. לא היו דלתות אחרות.
על הדלת היה תלוי שלט ובו שם אחד: ״סמאל״.
מוזר, בלי ״ד״ר״ או אפילו שם פרטי.
נכנסתי לחדר. בפנים היה משרד קבלה מבולגן ובשולחנו ישב אדם ממורמר, שניכר בפניו שהוא מנסה להסתיר את העובדה שאינו נהנה.
״יוני, בַּרמן?״ שאל אותי האיש כששם לב אליי.
״בֶּרמן״ תיקנתי אותו בעודי נכנס.
האיש, ששמו כנראה סמאל, פלט אנחה ופשפש בניירת שעל השולחן.
לאחר כמה רגעים של שתיקה מביכה שאלתי: ״אממ, איפה אני נמצא?״
״אה כן״ סמאל הרים את פניו מתוך הניירת. ״כמה חסר נימוס מצדי, אתה בגיהנום״.
התכוונתי לשאול אם הוא צוחק עליי, אבל אז הוא הזיז את אצבעותיו בצורה מוזרה, יצר פנטגרם בוער באוויר וזימן עט לידו.
״שנתחיל בפרטים?״

ריח מתקתק
נדף מחדרה.
ובכל זאת-
המשיכה להאמין כי חדר,
הוא רק חדר.
וסירבה להשלים
עם העובדה
שהריח,
הוא מתוק.
מפני שהיא,
עדיין מריחה את צבע הקיר
לפני שכיסתה
והסתירה
את הלכלוך המצטבר בצבע אחר
ועדיין רואה בקירות חדריה
את הסדקים הישנים
אותם אלה ששכנעה את עצמה
שאף אחד,
לא רואה
ובטח
שלא מריח
אבל אני,
משום מה
מריח מתוק.

הדולפינים
מסתכלים על הכרישים
ומקווים לביטחון כמו שלהם
הנמרים
מסתכלים על האריות
ומקווים יום אחד להפוך למוערצים כמוהם
הזיקיות
מסתכלות על הלטאות
ומקוות להיות גדולות כמוהן
אבל מהכריש, מפחדים.
והדולפין לא יודע.
אבל מהאריה מתרחקים.
והנמר לא יודע.
אבל הלטאה לא יודעת להסתוות
והזיקית לא יודעת.
והזיקית שבטוחה שאין בה כלום,
היא זו שמלאה בצבעים, היא עטופה בתכונות
שצריכים לקלף
ולפעמים
מי שמרגיש קטן
הוא הגדול האמיתי.