עם תבוסת הממשלה הפרו-נאצית של רשיד עאלי במלחמה האנגלו-עיראקית, ערב חג השבועות, החל הפרהוד, פרעות באוכלוסייה היהודית בבגדד, בירת עיראק. בפוגרום, שהיה על רקע אנטישמי, נרצחו לפחות 179 יהודים, 2,118 נפצעו, 242 ילדים היו ליתומים ורכוש רב נבזז. הנרצחים נקברו בקבר אחים בבגדד. במהלך ההתערבות המאוחרת של הצבא לעצירת הפרעות נהרגו כמה עשרות, ואולי כמה מאות, מוסלמים ולא-יהודים אחרים. האירועים האיצו את צמיחתה של המחתרת הציונית בעיראק וגרמו לתהליך שבסופו של דבר הביא לעליית יהודי עיראק לארץ ישראל במבצע "עזרא ונחמיה" עשור לאחר מכן.

קפקא היה סופר יהודי יליד פראג שכתב בשפה הגרמנית ונחשב לאחד מגדולי הסופרים של המאה ה-20. בין כתביו הבולטים: הרומנים "המשפט" ו"הטירה" והנובלה "הגלגול". כתביו עוסקים במצבו של האדם המודרני העומד מול מערכות ביורוקרטיות רבות-עוצמה, בהשפעת הטכנולוגיה על החברה וברגשות ניכור ואטימות ביחסים בין בני האדם. הביטוי "קפקאי", המתאר דבר-מה מסובך שלא לצורך, אבסורדי, מתסכל ומדכא, בייחוד ביורוקרטיה בעלת מאפיינים אלו, משמש היום במגוון שפות.

המלחמה נפתחה במהלומה אווירית מקיפה. בשעות הראשונות של המלחמה תקפו כ-185 מטוסי חיל האוויר הישראלי בסיסים צבאיים ושדות תעופה במצרים, ולאחר מכן בסוריה, בירדן ובעיראק, במבצע שנקרא "מבצע מוקד". תקיפות אלו היו בבחינת הפתעה, ולמעשה הן הכריעו את המלחמה מראשיתה כשהשמידו את עיקר חילות האוויר של צבאות ערב .
בוגרי בית הספר שנפלו במלחמה זו הם ד״ר רוברט שרשבסקי, מקסים בן מנשה, יורם מושקט ושמאי קפלן. יהי זכרם ברוך. 

אטילה, דמות אגדית ומעורפלת, השֵד האיום של ההיסטוריה, מתואר כהתגלמות הרוע והאכזריות. מאחורי המיתוס עמד לוחם גדול שהסתער על אירופה והִשליט טרור בלִבּן של אומות שלמות, אך היה הרבה יותר מכך. אטילה ההוני, מנהיג שכּוּנה "שוט האלוהים" ונתפס כחצי אֵל, בנה אימפריה אדירה ממקום מושבו בערבות הונגריה. גבר קפריזי, יהיר וחסר רחמים, אך גם מבריק דיו לזכות בנאמנותם של מיליונים. כובש ונוקם נצחי שהציג לראווה את גבריותו בשני עשורים של מלחמות, ביזה והֶרג, עד למוות בלתי גברי בעליל מדימום באף. עם מותו בשנת 453 נעלמו ההונים מרשימת עמי העולם.

המלחמה החלה כיוזמה מצרית להתשת ישראל תוך הפרת הסכם הפסקת האש שסיים את מלחמת ששת הימים. את השם "מלחמת ההתשה" ("חרב אל-אסתנזאף") העניק לה נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר, והיא הסתיימה לאחר יותר משלוש שנים כששני הצדדים הסכימו על הפסקת אש שנכנסה לתוקף למחרת. בוגרי בית הספר שנהרגו במלחמת ההתשה הם מנשה דלח, דניאל פריברג ויוסף קפלן.

ארלוזורוב היה מדינאי וכלכלן, מראשי תנועת העבודה בתקופת טרום המדינה וראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. בזמן שארלוזורוב שהה בברלין כדי לבדוק אפשרות למשא ומתן עם ממשלת גרמניה בעניין יהודי גרמניה ורכושם, התנהל בארץ מסע הכפשה נגדו ונגד תכניותיו בעיתון הרוויזיוניסטי "חזית העם". כששב לארץ יצא לטיול עם אשתו, סימה, והיא שהבחינה בשני גברים שהלכו בעקבותיהם. אחד מהם שלף אקדח וירה בארלוזורוב. הפציעה לא נחשבה אנושה, אך המחסור בציוד לביצוע עירוי דם בבית החולים הוביל לפטירתו של ארלוזורוב כעבור שלוש שעות מ"חוסר דם חריף". הרצח עורר זעזוע עצום ביישוב בשל אישיותו הבכירה של הנרצח וכישוריו יוצאי הדופן. אף שמספר חשודים הועמדו לדין וחלקם אף שהו בבית המעצר, לא אותרו הרוצחים האמיתיים, ושאלת רצח ארלוזורוב הוסיפה להיות סלע מחלוקת פוליטי עוד שנים רבות. ב-1982 החליט ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין, להקים את "ועדת בכור" כדי לחקור את הפרשה אף על פי שעברו כמעט יובל שנים מאז הרצח ורוב המעורבים כבר לא היו בחיים. הוועדה קבעה כי אין היא יכולה לקבוע מי רצח את ארלוזורוב ואם הוא היה רצח פוליטי.

מקיאוולי היה דמות מפתח בתיאוריה הפוליטית-ריאלית והשפיע רבות על המדינאות האירופית בתקופת הרנסנס ובתקופה המודרנית. ספרו המפורסם ביותר, "הנסיך", וכן חיבורו ההיסטורי "דיונים על עשרת הספרים הראשונים של טיטוס ליוויוס", נעשו לספרי הדרכה כלליים לסגנון חדש בפוליטיקה. "הנסיך" הוא ספר שנכתב בתוך הז'אנר של ספרי הדרכה למנהיגים וזכה לאין-ספור פירושים שונים, שעד היום מתקיים עליהם פולמוס אקדמאי ענף. אחת התמות המרכזיות של הספר, שבזכותן זכה מקיאוולי לפרסום רב, היא הרעיון שעל הנסיך לעשות כל מה שמועיל לשלטונו ולארצו, גם במקרה של סתירה עם עקרונות דתיים ואתיים, ולמעשה להפריד בין המוסר לבין הפוליטיקה. זו הייתה דוגמה מוקדמת של תועלתנות וריאליזם פוליטי. 

הספינה הובילה על סיפונה כ-940 עולים, ציוד צבאי רב וציוד רפואי והגיעה לחופי ישראל במהלך ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות. במהלך המשא ומתן, שהתקיים טרם הגעתה בין הנהגת האצ"ל בראשות מנחם בגין לבין נציגי ממשלת ישראל, התגלעו חילוקי דעות קשים בעקבות דרישת נציגי האצ"ל, שעשרים אחוזים מן הציוד הצבאי הנמצא על האונייה יועבר לידי יחידות האצ"ל, שלחמו במסגרת צה"ל. נציגי הממשלה דרשו שהציוד הצבאי על האונייה יועבר קודם כול לרשות צה"ל, ורק לאחר מכן יוחלט מה ייעשה בו. לפי הנחיית פיקוד צה"ל, "אלטלנה" הגיעה לחוף כפר ויתקין בשעות הערב המאוחרות ב-20 ביוני 1948, ושם הורדו העולים והחלה פריקת הציוד הצבאי שעל סיפונה. הממשלה ראתה בפריקת הנשק ובריכוז כוחות אצ"ל בחוף איום על ריבונות המדינה והחליטה לרכז כוח גדול שירתיע את אנשי האצ"ל וימנע קרב. בשעות הבוקר כותר אזור הנחיתה על ידי כוחות מחטיבת אלכסנדרוני, ומפקד החטיבה, דן אבן, הציב לאנשי אצ"ל אולטימטום למסור מיד את הנשק שנפרק מן האונייה לידי צה"ל. בעקבות דחיית האולטימטום על ידי פיקוד האצ"ל פרצו בשעות הערב חילופי אש בין כוחות צה"ל לבין כוחות האצ"ל, ובמהלכם נהרגו ארבעה אנשי אצ"ל ושני חיילי צה"ל. חלק מחיילי אצ"ל נטשו את עמדותיהם וניסו להגיע לכפר ויתקין, ובקרב ליד בית דגן נהרגו שני אנשים נוספים מן הארגון. הספינה נמלטה מחוף כפר ויתקין והפליגה דרומה לכיוון תל אביב, בתקווה ששם יוכלו אנשי האצ"ל לפרוק בבִטחה את הנשק שעל סיפונה. חילופי האש בין כוחות צה"ל לבין אנשי האצ"ל, שניסו להשתלט על אזור החוף כדי לאפשר את פריקת הנשק מן האונייה, התחדשו. בשעות אחר הצהריים נפגעה הספינה מפגז ארטילריה, שנורה מתותח של צה"ל, עלתה באש ונותרה שרופה על שרטון מול חופי תל אביב. בעימותים בין כוחות צה"ל לבין לוחמי האצ"ל נהרגו 16 לוחמי אצ"ל ושלושה חיילי צה"ל, ונפצעו עשרות. זמן קצר לאחר סיום הפרשה נעצרו כ-200 אנשי אצ"ל במסגרת מבצע שנקרא על ידי הממשלה מבצע "טיהור" (מהלך שיש הרואים בו אקט של טיהור פוליטי). הארגון פורק ואנשיו השתלבו בצה"ל. הסוגיות שעלו בפרשה, ובהן הנחיצות בצבא מאוחד, שאלת הציות לממשלה והעיקרון של הימנעות ממלחמת אחים, ממשיכות לעורר פולמוס ציבורי ופוליטי לוהט עד ימינו. לימים כונה האירוע "פרשת אלטלנה".

פעולה של השלטון הבריטי בארץ ישראל שנועדה לשבור את תנועת המרי העברי שנלחמה בשלטון. במסגרת הפעולה הטילו הבריטים עוצר על ערים, ביניהן רמת-גן, קיבוצים ומושבים, נערכו חיפושים מבית לבית, ורבים ממנהיגי היישוב נעצרו. במבצע השתתפו 17,000 חיילים, ובסך הכול נעצרו בו יותר מ-2,700 איש. דוד בן-גוריון, ששהה באותו זמן באירופה, ניצל ממאסר. כמו כן, הבריטים החרימו מסמכים רבים, שהובלו בשלוש משאיות גדולות למלון המלך דוד בירושלים, שבו שכנו מזכירות הממשלה והמפקדה הראשית של הצבא. מסמכים אלו הוכיחו בעליל את חלקה של הסוכנות היהודית בהנהגתה של תנועת המרי העברי. מחשש לשפיכות דמים קבעה מפקדת ההגנה כי ההתנגדות לחיפושים תהיה סבילה בלבד. בעקבות "השבת השחורה" תכננה תנועת המרי העברי פעולות תגמול אחדות, אך פנייתו של חיים וייצמן, נשיא ההסתדרות הציונית, מנעה אותן. משה סנה, שהיה ראש המפקדה הארצית של ההגנה, התפטר מתפקידו לאות מחאה.