זה שבועיים וחצי שאיננו מתראים. אני מניח שאף אחד מאיתנו לא ציפה למציאות כזו, המממשת את הביטוי הידוע ש"לעתים המציאות עולה על כל דמיון". כולנו מסתגרים בבתים בהסגר שהולך ומחמיר. וכל זה קורה לפני חג החירות. אירוני, אלא אם מאמצים את גישתו של יהודה הלוי בשירו הנהדר:

עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם –

עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי:

אנחנו כל כך משועבדים לזמן, לצריכה, לרדיפה אחרי גאדג'טים חדשים, שאנחנו שוכחים את החירות האמיתית של השעבוד למשהו גדול מאיתנו, משהו בעל משמעות וערך כשלעצמם. הסגר המתמשך מאפשר לנו לחשוב ולאמץ ערכים גדולים מאיתנו. לי ברור שערבות הדדית היא חלק מהערכים שאנו צריכים להתכוונן אליהם. ערבות הדדית היא הישמעות להוראות, שגם אם נדמה לנו שהן לקוחות מספרו של ג'ורג' אורוול "1984", צריך להאמין שהן לטובתנו ולטובת בריאותנו. ערבות הדדית היא גם חשיבה בו-בזמן על טובת המשק. על איך עוזרים לעסקים הרבים, לחברות הרבות, לעובדים הרבים מאוד שהפכו מובטלים מאונס. "כולנו רקמה אנושית אחת חיה", כתב מוטי המר. בוודאי בזמנים כאלה אנחנו יכולים להדגיש ולחוש את האמת הפשוטה הזו.

השבת הבאה עלינו לטובה, השבת שלפני ליל הסדר, נקראת במסורת "שבת הגדול". לא ברור מקורו של השם, אולם יש המאמינים שבשבת זו מתרחשים ניסים, זכר לנס הגדול של יציאת מצרים. אז קודם כול, יאללה, שייגמר כבר המצב הזה. אני אפילו מוכן להכריז אם צריך, שמדובר בנס (ואני לא מאמין גדול בניסים מהשמיים). חשובה יותר היא ההפטרה (פסוקים מספרי הנביאים שחז"ל צירפו אותם לפרשות השבוע) של שבת זו. בחכמה שאין לה שיעור הצמידו חז"ל לפרשה העוסקת רובה ככולה בהקרבת קורבנות, הפטרה הלקוחה מירמיהו פרק ז' ובה לועג ירמיהו להקרבת הקורבנות של העם: "כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל  עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל-זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר. כִּי לֹא-דִבַּרְתִּי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוציא (הוֹצִיאִי) אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל-דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח. כִּי אִם-אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם". הקרבת הקורבנות אינה העיקר, אומר ירמיהו. חשוב יותר לשמוע וללכת בדרכו של ה'. והכוונה - לדאוג לחלשים, להימנע ממעשים הפוגעים באחר, להיות חברה מוסרית. אין משמעות לקיום ההלכות הדתיות, להקפדה על קלה כעל חמורה, אם הדברים אינם מלווים במעשים מוסריים, אם המקיים את המצוות לא מבין את העיקרון הבסיסי של חברה אנושית: עדיפות המוסר על הפולחן.

גם כיום אנחנו שומעים רבנים מטעם עצמם שמספרים לנו על הענישה המופלאה של אלוהים באמצעות הנגיף הבלתי נראה, וזאת על פי העיקרון של מידה כנגד מידה: נוסעים ומחללים שבת, אז כעת אסור לנסוע כלל בכל ימי השבוע. לא שומרים על איסור נגיעה, אז כעת אסור לגעת בכלל וכו'. אז מעבר לעובדה המצערת שדווקא בחוגים החרדיים ההדבקה היא גדולה, מסיבות הקשורות לאופי החברה החרדית,  מי שעסוקים מאוד במצוות הדתיות, עסוקים בלהפחיד. לא מעבר לזה. כל סיטואציה בעייתית בעבר, תהא אשר תהא, התפרשה אצלם כמידה כנגד מידה, שהרי תמיד אפשר לפרש את המציאות כהתערבות אלוהית. בוודאי כעונש. אם יש משהו שצריך לקחת מירמיהו ומחז"ל הוא ההבנה ש"דרך ארץ קדמה לתורה", שדקדוק דתי מוביל להקצנה שאינה פותרת בעיות חברתיות. אנחנו יכולים לקדם סדר חברתי ערכי שדואג לחלש, שמבין את מצוקותיו, שמבין שקיומה של חברה משגשגת מושתת על ערבות הדדית. ערבות הדדית כתפיסת עולם חברתית-ערכית.

לפני סיום, בכל זאת התייחסות קצרה למופע שלא נראה במקומותינו בעבר. זלזול של מחוקקים, שלא לומר התרסה של מחוקקים, בבית המשפט. לצערי, גם תופעה זו הופכת ממחלה למגפה. פוליטיקאים בכירים מאוד לוקים בה. כדי להירפא אנחנו צריכים לזכור שערבות הדדית היא גם ההבנה שלא הכול הולך, שצריך להיזהר מאוד לא ליפול לבור ההסתה, שממלכתיות אינה סרח עודף, אלא הדבק המאחד אותנו יחד. היא הסמל לניצחון הציונות וקיבוץ הגלויות. ערבות הדדית לא יכולה להתקיים בתפיסה לא ממלכתית. התפוררות הממלכתיות תפורר את החברה מבפנים. אין לנו הפריבילגיה לערוך ניסוי הישרדות בדמוקרטיה שלנו.

הקורונה תחלוף. המשק יתאושש. בתי הספר יפתחו את שעריהם בקרוב. צהלות התלמידים - קול צחוקכם, וגם אכזבותיכם, יחזרו לשכון במעוננו. בוודאי בפסח אנחנו יכולים להגיד ש"עברנו את פרעה, נעבור גם את זה". יהיה בסדר. רק צריך להשכיל לשמור על הדמוקרטיה. לה אין תחליף. בכל אופן לא כזה שאנחנו רוצים לחיות בו. היא יקרה מדי, חשובה מדי. היא הבסיס שעליו מושתתים הערכים שלנו. היא הבסיס לערבות ההדדית של חיינו יחד.

חג חירות שמח

ובריאות טובה לכולנו

ישראל וילוז'ני
מנהל בית הספר