כשחלפתי על פני בית החולים הקטן שבפינת הרחוב, לא יכולתי להאמין שעברה כבר כמעט חצי שנה. איכשהו בתוך כל הכאוס, הזמן עבר בלי ששמתי לב, אולי זה לטובה ואולי לרעה, אבל הוא עבר ולא שמתי לב.
בשבילי, המקרה שלי הוא לא משהו יוצא דופן או מיוחד, אלא משהו שקרה וזהו. ברגע שהתחיל, לא הייתה דרך להתחמק או להכחיש, רק לקבל אותו ולהתמודד איתו.
כשראיתי את בית החולים, שיש בו רק 5 קומות וחצר קטנה, שמזכירה במעט חצר בית כלא שמגודרת בגדרות גבוהות, עלו לי המון מחשבות ותהיות: מה היה קורה אם זו לא הייתי אני? איך הכל קרה דווקא כשלא הייתי בסביבה? ואם הייתי יכולה לעשות משהו אחרת, מה הייתי עושה?
לא משנה כמה פעמים אריץ את רצף ההתרחשויות בראש, הכל יישאר אותו הדבר, אותו רצף עגום בעל חור בעלילה שמעולם לא רציתי להשלים, אך אולצתי לעשות זאת.
היא עומדת שם עם הניצוץ בעיניים
אותו הניצוץ שלפני סערה
היא לא הברק ולא הרעם
היא בעצמה כולה סופה.
הוא מביט בה במבט מלא
כמו שהכוכב מביט בשמש
כאילו אין דבר אחר בעולם
והקיום שלהם הוא היחיד שקיים.
ביחד הם כמו הריח שאחרי גשם.
וכל הירוק צומח
הכי טובים בעולם.