יש הרבה אנשים, שמדברים ברמזים. לא תשובות אמיתיות. רק חידות שאינן פתורות. מדברים הם במילים עם משמעויות סותרות. אין בוקר טוב, רק בוקר אור. הכל בסדר, אבל לא הכל טוב. "חי את החיים", כאילו יש עוד אפשרות. בתכלס, חלקם אולי רוצים למות. 

אני מדבר דוגרי, תכלס, לעניין. אבל למרות זאת גם אני מסתיר ת'הרגשה. שומר הכל בבטן, לא פותח, לא מוציא. עד שהכל מתפוצץ וזה כבר לא אחריותי.  רוצה להוציא, להקיא, לפתוח את הכל. לא מרגיש שיש מקשיב, לא רוצה קהל גדול. אדם אחד, שאכפת, לא יותר. תנו לפרוח, לגדול.

אבל בבקשה להזהר. כמו פרח קיר, חושש, רגיש. לא מצליח להביע, אבל בטח שמרגיש. אנשים רואים את החוץ, אבל יש הרבה בפנים. אני בפנים דמות עגולה, אך בחוץ בלוק לבנים. נמאס לי כבר לשמור, לצעוק בתוכי. תנו לגדול, לפרוח, להיות מי שאני. רוצה לחוש, לגעת, להרגיש כמו כולם. דבר שלא קרה, אבל לקוות לכולם מותר?

מתי ימאס לכולנו

להגיד לכולם שהם מתנהגים בסדר

לרדוף אחרי טרנד גדול

ולקחת חלק בעדר

ובמציאות שכזו

״תאכל או שיאכלו אותך״

אתה כמובן צריך הגדרה ומסלול בחיים

ואם לא, יגמרו אותך. 

ולמה בשביל לתת

צריך לקבל

ובשביל להיות גבר

צריך לקלל

ולמה היא חושבת שהיא לא אישה

אם אין לה מחשוף

ומדוע דעות שונות משלנו,  

אנחנו ממהרים לשרוף? 

למה כדי לספק את הרצונות, 

תחליט לפגוע בבנות

ולמה כדי להרשים את כל החברים

את תדברי לא בכבוד ותרמסי אנשים? 

אז אולי במקום לשאול אותי

למה ככה, מה קרה... 

אולי סוף סוף, 

נפסיק להשתמש בלשון הרע.