למה רק אני?
למה בדיוק אני?
גם לך קרה שחשבת למה בדיוק את צריכה לעשות את השינוי ולעבוד על עצמך?
למה שלא יעשה את זה הבעל? האחות? הכלה? הבת/ בן?
לא אישה אחת ולא שתיים שואלות אותי את אותן השאלות בכעס עצור.
למה הצד השני, שגורם להן כל כך הרבה עוגמת נפש, לא יעשה את השינוי?
קחי לדוגמא את רונית (שם בדוי), שהייתה מתפוצצת שוב ושוב על חמותה.
או אולי חגית (שוב שם בדוי) שהייתה כועסת על כלתה, מרגישה שחרף כל ניסיונותיה, הכלה תסתובב בשבתות אצלם בבית, עם פרצוף חמוץ.
"ואת עוד רוצה", ככה שתיהן, גם בלי שיכירו אחת את השנייה, "שאנחנו נשתנה ונעשה את העבודה!".
האם גם את מרגישה שיש פה חוסר צדק משווע?
האם גם לך מתחשק למחוק את המאמר הזה מהעיתון, כי הוא מעצבן אותך?
אז חכי עוד שנייה, אני רוצה לשאול אותך עוד שאלה.
מה עולה לך בראש כשאת קוראת את המשפטים האלו, או שומעת אותן מפי חברה שמייעצת לך ללכת לייעוץ?
שוב עליי לוותר על הרצונות שלי?
שוב פעם הצרכים שלי הם הכי פחות חשובים?
אם אלו הדברים שאת מרגישה בעקבות מה שכתבתי, אז אני בהחלט מבינה את הכעס שלך.
גם אני הייתי כועסת אם היו שוב ושוב מבקשים ודורשים ממני לרצות את השני, לכבד את צרכיו תוך התכחשות לצרכים שלי, כאילו כל העולם חשוב יותר ממני.
בטח שהייתי כועסת, אם לא הייתי מבינה שלא באים פה לדרוש ממני שאוותר.
אז מה כן באים לדרוש ממני?
אסביר לך זאת כמו שהסברתי לרונית וגם לחגית, שרצו כבר ב 20 דקות הראשונות לקום מהכיסא ולצאת מהחדר.
הנה מה שהן למדו:
לא לוותר הן למדו, כי את זה הן עשו כבר כל חייהן ולא היה צורך להדריך אותם בזה.
להכיר במה הן באמת רוצות ואיך להשיג את מה שהן רוצות, את זה הן היו צריכות ללמוד.
גם לתת למשפחתם הן למדו.
לתת, לא ממקום של אין ברירה, אלא ממקום של בחירה בו הן בוחרות מה נכון להן לתת למשפחתן ומה לא.
וכשהגיעו למסקנה שלא נכון לתת, אז הן למדו לעמוד מאחורי ההחלטה שלהן ולא לתת.
אז מה את חושבת?
הן מסכנות, רונית וחגית, שכל פעם הן צריכות לעשות את העבודה?
או אולי הן הרוויחו בגדול בעבודה מתגמלת זו?
ומה שבטוח, שהן למדו לחיות בשלום עם עצמן ובהמשך גם עם סביבתן.
השלום שמביא ל"אהבת חינם" ויזכה אותנו ללכת לקראת משיח צדקנו במהרה בימינו, אמן!
יש לך שאלות?
את מוזמנת להתקשר למספר 054-8449412 | 054-4663956