לחיות עם בעיה ולא להרגיש שיש פתרון, מייאש הרי מאוד!
אז נעבור ישר לסיפור.
לא סיפור אחד ולא שתיים.
סיפורים של המון כעס על הזוגות הנשואים. על הכלה, על הבת/ הבן.
לא חסר על מי.
במקרה הפעם אביא את סיפורה של רחלי (שם בדוי! כמובן).
לרחלי היה המון כעס על......?
שלוש ניחושים, בבקשה.
על .... אימא שלה!
אז מי שמרגישה גם כעס על אימא שלה יודעת על מה אני מדברת.
ומי שלא מרגישה כעס שם, ומאושרת במערכת היחסים שלה עם אימה, אשריה וטוב לה. ואני כ"כ שמחה בשבילה.
אבל המציאות לפעמים היא אחרת, מלאת כעס, ריחוק, קושי לעלות לבקר וכו'....
אבל רחלי למדה לא להתייאש, ובעיקר הצליחה להשאיר את הכעס מאחוריה.
איך היא עשתה זאת?
אז הנה קצת רקע על החיים שלה.
רחלי קיבלה חינוך טוב, ובעיקר למדה להיות צייתנית.
גם כשנישאה, עדיין הרגישה בתוכה חובה להיות הבת הטובה והצייתנית, שמקשיבה להוריה ומנסה לרצות אותם.
בלי משים רחלי רקדה עם אימה ריקוד טנגו.
האמא דורשת ציות, גם בדברים שהם מעבר לכיבוד הורים,
ורחלי, כילדה שחונכה לצייתנות, המשיכה למלא את רצונה של אימא גם כאשר בקשותיה של האם היו מופרזות ולא מיטיבות עם רחלי (כן, זה קורה לצערנו הרב).
הרבה כעס הרגישה רחלי, וצורך לפתח ולשמר גבולות חזקים כך שלאימה לא תהיה דריסת רגל בחיים הפרטיים שלה.
אז הנה היא למדה משהו מאוד חשוב בטיפול שעשינו.
גבולות חזקים ויציבים!
איזו הרגשה של ביטחון גבולות אלו נותנים לאנשים שמוקפים בהם.
ועם כל זאת, מהר מאוד התעוררה אצל רחלי מצוקה נוספת.
הגעגועים לקשר עם אימא. לקשר נכון!
קשר שמאפשר לה לשמור על הפרטיות שלה.
ואז עלה ביתר הרחבה נושא הצייתנות שהיה כל כך דומיננטי בחייה.
רחלי למדה להבין שדרישות מצד אימה, דרישות לשינוי מהותי של רחלי, הן לא הגיוניות והיא לא מחויבת לבצע אותן.
רחלי למדה לשמוע ביקורת (מאימה) ולהגיד לעצמה:
"זה לא מחייב אותך בכהו זה לעשות שינוי, רחלי יקרה.
את מצוינת כפי שאת עכשיו.
ואמך? אמך תשמח בסופו של דבר איתך יחד."
השינוי הזה מאפשר לרחלי להיות בקשר עם אימה ואפילו ליהנות בקרבתה.
האין זו אהבת חינם אמיתית?!
אז כן, אין ייאוש בעולם!