כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת
אבל זכור איך נפגשנו בליל מלילות
אם יהיה זה שנית, אל יהיה זה אחרת
רק אותה אהבה ענייה וסוררת
באותו מעילון עם אותו ציץ הוורד
באותה השמלה הפשוטה משמלות
אם יהיה זה שנית, אל יהיה זה אחרת
יהיה כך, כך יהיה אות באות
(אלכסנדר פן)
תלמידים, הורים ומורים יקרים,
חזרנו לשגרה. מי היה מאמין. במערכת החינוך כבר קיימת שגרת לימודים בכיתות מלאות לאחר למעלה משנה קלנדרית (ומשהו כמו שנה וחצי של לימודים). התלמידים יכולים לעבור בין מורים ללא הגבלה, והמורים יכולים ללמד מספר כיתות ללא הגבלה. החיים בזום (ובמלבנים שרובם היו שחורים...) הולכים ומסתיימים. המילה סגר נשמעת כמו היסטוריה רחוקה, ובמשרד הבריאות כבר מדברים על סיום החובה לעטות מסכות גם בחללים סגורים בעוד כחודש. אחרית הימים.
נשמעים קולות רבים על הקפיצה הטכנו-פדגוגית שעברו המורים בקורונה. כלל המורים רכשו כלים של הוראה מקוונת – סינכרונית וא-סינכרונית. מורים רבים מכינים מצגות, שיעורים אינטראקטיביים, מקבלים משימות מהתלמידים באופן מקוון ואפילו מְתַגברים באופן מקוון. מנגד, לא ברור כלל שהלימודים המקוונים היו אפקטיביים מאוד. לא ברור כמה תועלת הפיקו התלמידים או מה באמת הם הצליחו לקלוט דרך המסך. ברור שלא מעט תלמידים חוו קשיים ללמוד ולהתחבר ללימודים המקוונים, ובמקרים לא מעטים קשיים שהיו קיימים, אף הלכו והתעצמו בתקופת הקורונה.
אז היה טוב או היה רע לתפארת? עוד לא שלב ההערכה המסכמת, אבל אפשר לחשוב על כמה תובנות מתקופה זו. ומה לגבי החזרה לשגרה? עם הישמע צפירות ההרגעה, מה אנחנו רוצים ממערכת החינוך בעתיד? בפרפרזה על שיר האהבה הכואב של אלכסנדר פן, אם יהיה זה שנית, האם אנחנו רוצים שיהיה כך, אות באות? האם אנחנו רוצים שהחזרה לשגרה תחזיר אותנו לאופן הלימודים הקודם?
נדמה שלא צריך להיות מומחה לחינוך כדי להבין שההיברידיות, שהתחלנו לתרגל גם כמושג בחינוך, היא מילת המפתח. אסור לנו להפוך את הכלים שרכשנו לכלים מיותמים. עשינו קפיצה, שהיא מהותית וחשובה לעולם הנוער המהיר, האינטראקטיבי, הטכנולוגי. צריך להמשיך ולפתח אותה, למצוא לה זמן בחיי בית הספר ולבחון איך ניתן לשלב לימודים בבית הספר ולימודים בבית באופן שיאפשר התפתחות אישית ויכולת למידה עצמית, ובה בעת לא יגרום לניתוק. באותה מידה לא נכון להספיד את השיטה של מורה וכיתה. את האינטראקציה האישית, את המבט, את השיח הבלתי אמצעי. את הזיק ההדדי בעיניים כשמורה רואה את תלמידיו מבינים את מהות הנושא. וכן, גם את הכעסים, התסכול והיכולת להתגבר ולהמשיך הלאה. גם זה חלק מחינוך.
לא מעט שנים נהוג לומר (בעקבות הפרסומת האהובה של חומוס "צבר" מתחילת שנות האלפיים) שאוכל עושים באהבה. זה המרכיב הסודי בהכנת אוכל משובח. אני מודה שתמיד זה נראה לי מלאכותי, לעתים אפילו חסר משמעות. ברור שטבח צריך לאהוב לבשל, כשם ש"דייג אוהב דגים", אבל ניתן להיות טבח מצוין אם מקפידים על חומרי גלם מצוינים, מקצועיות, זמנים. אין צורך לרדד את השיח למילה "אהבה". נראה שהיא במקרים רבים מחליפה את הדרישה לתיאור מילולי רציני ומדויק. לעומת זאת, בחינוך חובה להיות מקצוען. חובה להתעדכן וללמוד עוד, אבל חינוך באמת עושים באהבה או לא עושים בכלל. מחנך הוא אדם שאוהב את המפגש, אוהב את התלמידים, נהנה להיות במחיצתם, ואת זה ניתן להשיג רק באינטראקציות הבית-ספריות - בפדגוגיה בכיתה, בחצר או בטיול השנתי. קורצ'אק ניסח את זה הכי טוב: "אין לתת לילד מורה האוהב את הספר ואינו אוהב את האדם". אז לחיי השיעורים הפרונטליים... עדיין לא נָס ליחם.