הנה שאלה שהגיעה אלי.
היא הובאה בצורה מאוד כללית, וכך אני מביאה אותה לדיון/
"כאמא, אני אוהבת להעניק לילדים שלי.
שולחת להם אוכל מבושל, דברים נוספים....
ילד א מגיב עם המון התלהבות. מודה לי, משבח את התבשילים, מתקשר עוד פעם אחרי שאכלו להודות ולהגיד עד כמה שהאוכל היה טעים.
ילד ב מתקשר ואומר תודה, וזהו! "
והאמא המוטרדת המשיכה ככה:
"לילד א מתחשק לי להעניק יותר ויותר, לילד ב פחות מתחשק לי לתת.
מה דעתך, שרה?"
ואני שואלת אותך, ,
מה דעתך, שלך?
תכתבי לי באיזה תשובה בחרת.
מספיק שתצייני את מספר התשובה.
1. מתענגת על הילד הראשון. רוצה כבר להכין לו מגש נוסף עם כל טוב
ולשלוח. לא כך את מרגישה מול הילד השני.
2. את ממש נפגעת מהילד השני. זה הכל מה שיש לו להגיד על המשלוח
שלך?! שילמד מאחיו איך להגיב ולהודות!
3. אני לא רגילה לתגובה כזאת מהילד השני. אולי הוא מיהר בדיוק לאנשהו
ולא רצה לוותר על אמירת תודה.
4. ככה זה! גדלו באותו בית ושונים כ"כ. מה עלי לעשות בשביל להרגיש
כלפי הילד השני אותה אהבה כמו כלפי הראשון?
5. אחר...... הנה המקום שלך לשלוח לי את הדעה שלך.
************
הנה הפוסט הראשון שהעליתי כהמשך:
דבר ראשון, אני רוצה להודות לכן על תגובותיכן.
חשוב לי שתדענה שקראתי כל תגובה ומקווה בעז"ה גם להתייחס למה שכתבתן.
ואם יש לך מה להוסיף או לא הגבת עדיין, את מוזמנת לעשות זאת.
הפולמוס שהתעורר בעקבות הפוסט ששלחתי עורר גם בי זכרונות רדומים.
אביא הפעם את סיפורי.
מוזמנות להמשיך להגיב לפוסט וגם לסיפור שלי.
אתייחס להכל בעז"ה.
ב"ה כל ילדיי כבר נשואים.
יש כאלו שגרים רחוק ויש כאלו שגרים קרוב.
יש כאלו שקופצים הביתה לעיתים רחוקות יותר ויש כאלו שלעיתים קרובות יותר.
כל אחד לפי אישיותו, צורכו.
וזה בסדר.
שני ילדים שלי, שעליהם אני רוצה לספר, הם מאוד מנוגדים בטבעם.
האחד מרבה לספר, לשתף, להחמיא,....
השני, שקט יותר, לא משתף כ"כ הרבה, וכמובן גם לא מחמיא כ"כ.
הרבה זמן הסתובבתי עם נקיפות מצפון (מוכר לכן? מוביל לאן שהו?).
אולי הילד השתקן נהיה כזה כי לא הקשבתי לו מספיק בילדותו....
אולי חסמתי אותו....
עקבתי אחריו הרבה זמן.
הגעתי למסקנה שילד פתוח ומשתף, קל לזרום איתו להכיר אותו.
הוא יותר כמו מפת דרכים פרוסה על השולחן.
מבינים לאן הוא הולך, מה הוא רוצה וצריך.
לעומתו יש את הילד המופנם.
הילד שמטבעו שקט יותר ולא מרבה במילים.
ילד כזה דורש מצד האם השקעה יותר גדולה בשביל להכיר אותו.
דרוש מאמץ להבין שילד כזה לא פחות מכיר תודה, מעריך ואוהב.
הוא רק אומר זאת במילים ספורות. לפעמים במילה אחת.
והמילה הזאת היא שווה זהב!
המילה האחת שלו שקולה בערכה, למילים המרובות של הילד השני.
זה מזכיר לי את פח השמן של חנוכה.
מילה אחת מספיקה בשביל להגדיר משפט שלם!
************
הנה הפוסט השני שהעליתי כהמשך:
אני רוצה לשתף אותך בהרגשה שהיתה לי כשאמא אחת התקשרה אלי וסיפרה על הקושי שלה להרגיש מוערכת על ידי הילדים שלה.
כפי שאמרנו, יש ילדים שופעים הערכה ויש ילדים שאומרים "תודה" ותו לא.
בין יתר הדברים האמא אמרה את המשפט הבא:
"למה אנחנו צריכות כל הזמן לחיות עם ההרגשה שאנחנו לא אותו דבר לכל אחד, ולא כל אחד אותו דבר אלינו ." (מילה במילה , אלו דבריה)
הרגשתי צביטה בלב לשמע המילים האלו.
כמטפלת רגשית מנוסה, אני יודעת שצריך להגדיר מה אנחנו מרגישים כדי לעלות על הדרך לפיתרון.
ניסיתי להגדיר לעצמי: מה היא הצביטה שהרגשתי בלב ?
אולי אני מזהה האשמה עצמית, תסכול, ייאוש...
נראה לי שקצת מכל הדברים האלו הצליחו מילותיה לעורר בי.
רגשות קשים!
וזה כמובן אישי שלי ולא קשור לאישה שסיפרה.
ייתכן שהרגשות שלה אחרים לגמרי, ואת זה אני מגלה איתה יחד בפגישות בינינו.
ומה מעוררים מילותיה של האישה בך?
חשוב לבדוק זאת.
כאמור, זיהוי הרגש שמתעורר בך בעקבות קריאת מילים אלו או אחרות הוא כבר חצי דרך לפיתרון.
אז תכתבי לי מה הרגשת.
אני קוראת כל תגובה ומשתדלת להתייחס לדברים בפוסטים עתידיים.
************
והנה הפוסט האחרון (לכרגע) בנושא!
איך לומדים ללכת בלי קביים?
בתהליך הצמיחה האישי שלי, זימן לי בורא עולם, התמודדויות לא פשוטות.
באחד מהן, חיפשתי עזרה מבני המשפחה שלי.
ומעשה שהיה, כך היה.
אחת מבנות המשפחה הרחוקות יותר שלי, שנעזרה בי רבות, התחילה לעבור את הקווים האדומים בדרישות שלה ממני לעזור לה.
הרגשתי הרבה מבוכה ולא ידעתי איך לעצור את בקשותיה הבלתי נגמרות.
בנוסף, היה אסור לי לסרב לה.
כל סירוב מצדי גרר מצידה שיחות מוסר ארוכות על מעלת החסד ועוד....
כמו שכבר אמרתי – התמודדות.
כי בשלב הזה של החיים, שבו התרחש הסיפור שלי הייתי מאוד חסרת ביטחון עצמי, והמודעות העצמית שלי שאפה לאפס.
לא ראיתי שום דרך איך להביא לידיעתה של הידידה שאני לא הכתובת לכל בקשותיה. ושתואיל בטובה לעזוב אותי במנוחה.
בצר לי, פניתי למשפחתי הקרובה בבקשה לעזור לי ולבקש ממנה שתפסיק להטריח אותי.
ובני משפחתי, ייאמר לזכותם, נרתמו לעזרתי, מי ביותר חשק ומי בפחות.
אבל תוצאות, אין!
היא בשלה, ממשיכה להטריד ולדרוש ממני עזרה.
יום אחד הגיע הפיצוץ.
זה היה ביום בו ביקשתי קצת (ואולי קצת הרבה) ממשפחתי שישתדלו יותר עבורי, שיביאו את בקשתם יותר באסרטיביות.
התשובה שקיבלתי מהם היה : "השתדלנו. אין לנו יכולת לעזור לך יותר".
מיותר לציין, איזו מצוקה הרגשתי, בודדה במערכה
, מול אישה עקשנית שלא מרפה ממני.
בסופו של דבר, הייתי צריכה לחזק את עצמי וללמוד להציב גבולות ברורים מאוד מול אותה אחת.
והפלא ופלא, ברגע של חוסר ברירה, כשהבנתי מה הכוונה בפסוק: "אם אין אני לי מי לי",
הצלחתי למצוא בתוכי את הכוח, ולהגיד במילים ברורות שלא משתמעות בשני אופנים, מה אני לא מוכנה לעשות יותר עבורה.
מתנת שמים אדירה קיבלתי.
את היכולת ללכת ללא קביים,
ללא תמיכה של הסובבים אותי שכבר היה נמאס להם לטרוח עבורי.
קיבלתי עצמאות,
פיתחתי בתוכי סמכות
ו.... השגתי את מה שרציתי במחיר של כמה מילים בודדות ועוצמתיות.
למה אני מספרת לך את הסיפור הזה, שלי?
כי כולנו זקוקות להערכה מהסובבים אותנו, שיודו לנו על המאמצים אותם אנו עושים עבור ילדינו הנשואים.
אבל גם פה כמו בסיפור שלי, אסור שנהיה תלויים באישורים החיצוניים.
אסור לתת להם להגדיר את ערכינו.
הערך שלנו, רק אנחנו נקבע אותו.
כל מילת הערכה נוספת מילדינו היא בונוס יקר, אמנם, אבל רק בונוס!
הבסיס חייב לבוא מתוכנו, מתוך הערכה עצמית!
ותודה לכל הנשים היקרות שהעלו את הנקודה החשובה הזאת!
************
לפרטים נוספים, פני אלי למספר 054-8449412 | 054-4663956