סופגניות – הבנאליות במיטבה וכל הכיף שבבנאלי אמרנו לכם שהולך להיות בנאלי. מה כבר אפשר לחדש על סופגניות?!? האם זה לא המאכל האהוב, המשמין, המשמח והבנאלי ביותר במטבח היהודי ועוד בחנוכה. כל השנה מחכים לה וכשמתחילה להתנפח (כל שנה יותר ויותר מוקדם) כולנו נכנסים להיסטריה
של "מה יהיהההה!?!?" וישר מאשימים את רולדין. סופגנייה זה כמו בלון (יש מצב שהם קרובי משפחה). מנופחת, עפה על עצמה, בנאלית להפליא ו...תמיד תמיד תמיד, מעלה חיוך בלב. כך גם עם אנשים. לעתים קרובות אנחנו פוגשים אותם, לכאורה אין בהם שום דבר מיוחד, שום דבר שנראה שלנו חסר או שלא יכולים לעשות טוב בדיוק באותה מידה ו...מתים להיות הם. למה?!? האאאא, פה קבורה הסופגנייה... אם רק נסכים להודות בזה רגע, אם רק נסכים להיות שלמים עם עצמנו בהיותנו גם בנאליים, איזה דבר נפלא! איזה כיף לדעת להתנפח ממה שיש, הא!? כולנו סופגנייה בנשמתנו...כל השאר, קישוטים. אז בואו נכין כמה ותוך כדי, נלעס את המחשבה הזאת.
אז מה צריך?
- קילו קמח (לבן, פשוט, בלי בלבולי שכל)
- קוביית שמרים טריים
- ספל גדול (300 מ"ל) חלב – חם אך לא רותח, עד שיגיע לקערה יהיה בדיוק בטמפרטורה הנכונה
- חצי כוס סוכר
- שקיק סוכר וניל
- 3 ביצים
- 100 גרם חמאה שהמסנו 30 שניות במיקרו
- אלכוהול כלשהו – אני משתמשת בוודקה
- קליפה מגורדת מלימון
- קליפה מגורדת מתפוז
אופן ההכנה:
מנפים חלק מהקמח ומערבבים פנימה את השמרים.
עצרו רגע – טיפ! לוקח עוד כ-15 דקות נוספות אבל עושה את ההבדל ושווה את ההשקעה. ובכלל קחו בחשבון שבצק שמרים זה עניין של סבלנות ושלווה, חום ואהבה. אהההה – זמן להעניק גם לעצמנו, בעיקר המון המון סבלנות.
בקערה קטנה מפוררים את קוביית השמרים, מוסיפים לה כפית סוכר ו-2-3 כפיות חלב פושר (לא רותח!), מערבבים עד לקבלת עיסה נוזלית. לוקח ממש שניות.
מפזרים מעט קמח מעל ומכסים היטב. העיסה הזאת תבעבע ותהפוך למחזה – אני חייה על זה :-) - אתם תשפטו בעצמכם. זו "מיני מחמצת". אם כיסיתם בניילון נצמד תוכלו לעקוב אחרי התהליך.
את השמרים מוסיפים לקערה עם הקמח ומערבבים היטב. אני אוהבת לדחוף ידיים לבצק אך כל כלי עזר יתקבל בברכה. הרעיון הוא ליהנות.
מוסיפים חלב, סוכרים, ביצים, חמאה, את האלכוהול וגרידת ההדרים וממשיכים לערבב. לא צריך לעשות עניין. אני עובדת לפי חוק ה"5 דקות" – סופרת בלב... לפעמים מעגלת פינות... אתם יודעים, חיים.
מוסיפים את יתרת הקמח – אפשר בשלבים ואפשר במכה. גם פה, חוק ה-5 דקות עובד.
תחנת עצירה - קבלת בצק חלק וחיוני למראה. מושחים אותו בטיפה שמן, מכסים ומתפיחים.
עכשיו נכנס המונח "עד להכפלת הנפח" – אם לא בדיוק יודעים מה זה אומר, תנו לבצק את הזמן את החום ואת השקט שלו. בשלב מסוים תבחינו שהוא סופר מרוצה. מומלץ לא להזיזו, לצעוק או לדבר לא יפה בסביבתו. סבלנות.
אחרי שקיבלנו בצק מנופח מעצמו, בוצעים כדורים – נגיד בגודל ביצה M – מגלגלים בידיים (הבצק מספיק שומני אז אין צורך להוסיף או לקמח- מניחים על נייר אפייה. לי יוצאים כמעט תמיד 36 חמודים כאלה.
אם האוויר בבית/במטבח יבש, מכסים בנייר משומן או בניילון (עדיף לא נצמד כדי שיהיה קל לשמנו) ומשאירים לסיבוב התפחה נוסף. פה אני לוקחת הפסקה עד שבני הבית נותנים סימני חוסר סבלנות. שום לחץ.
כמו כל בצק שעתידו לסיים בסיר עם שמן, גם הבצק שלנו אוהב שמן חם מאוד ומקום להתרווח. אז פרגנו לו במספיק שמן, חממו אותו היטב, לא לשרוף אלא לשמור על טמפרטורה אחידה. הבדיקה הכי פשוטה היא לזרוק "גולגול" קטן של בצק לסיר – שוקע בתחתית = השמן קר מדי, צף מיד למעלה = אנחנו בכיוון. אתם כבר תשמעו את הצליל הנכון. מטגנים בכיף להזהבה/השחמה – כל אחד לפי טעמו – בשני הצדדים.
וריאציות:
אצלי חצי מהבצק הולך לכיוון הבנאלי :-) הסופגניות יקבלו את פודרת הסוכר המגיעה להן (בנדיבות), צנצנות ריבה שונות יצטרפו לחגיגה, יוגורט, חלב, אף קצפת ורוטב שוקולד... החצי השני יחבק באהבה שני חופנים יפים של גבינה צהובה קשה מגורדת דק (זה קורה בשלב שלפני החלוקה לכדורים, שימו לב!!!) ויהפכו לסופגניות מלוחות חסרות בושה.
כך או כך, תאכלו טוב, תיהנו מלהיות גם בנאליים, ותתפנקו.