חוט השני - יחידה 1: גוף - שיעור 2

"את גופו של האדם לומדים להכיר דרך חושים גופיים. ודרך זו של תצפית אינה שונה מן הדרך בה לומדים להכיר דברים אחרים, הניתנים לקליטה בחושים. הדרך, המתאימה לתצפת בדומם, בצומח ובחי, מתאימה גם לתצפת באדם. קיימת קירבה הווייתית בינו לבין שלוש צורות הקיום הללו. כדומם, כן גם האדם בונה את גופו מן החומרים של הטבע; כצומח, כן גם הוא גדל ופרה-ורבה; כחי, כן גם הוא קולט את העצמים אשר מסביבו ובונה חוויותיו הפנימיות על יסוד התרשמויותיו מהם. לכן רשאים לייחס לאדם את שלושת סוגי הקיום: של דומם, של צומח ושל חי."

שטיינר, 'גוף, נפש ורוח', עמ' 20

תודעה מול חיים

השביעון הראשון, מגיל 0-7, הנו ההתחלה של המסע המרתק הזה שנקרא – החיים על פני האדמה.
השביעון הראשון רווי חיים וכמעט נטול תודעה פרט לכמה נקודות בזמן, בהן מפציעה בילד תודעה מסוימת לגבי עצמו ולגבי העולם.

השביעון הראשון מכונה גם: "גן העדן של הילדות". מבחינת הילד, בשבע השנים הראשונות – "העולם הוא טוב ואפשר לסמוך עליו". מטבעו, הילד הוא ישות מאמינה ומתמסרת.

מכיוון שהתודעה עדיין לא 'נולדה' בו באופן מלא, עולמו שלם, כמו אדם וחוה טרום האכילה מפרי עץ הדעת. חוויות קשות או טראומטיות יוצרות סדק באמון שלו בעולם ובטובו.

נחזור וניזכר בשתי התמונות בהן התבוננו בשיעור הקודם. ראינו כי התינוק, מעצם מהותו, רווי חיים ונטול תודעה. ואילו אצל האדם הזקן, הולכים כוחות החיים ואוזלים והתודעה הולכת וגדלה.

בניית הגוף הפיסי

השביעון הראשון, הוא השביעון של בנית הגוף הפיסי. בניית הגוף הפיסי דורשת כוחות חיים אדירים. עד גיל שבע – הגיל סביבו מתחלפות שיני החלב לשיניים הקבועות – מתרחשת בילד גדילה אדירה ומואצת, שלא תִשַנה במהלך חייו. לאחר שנה מיום היוולדו הוא מכפיל/משלש את משקלו. גובהו של הילד בגיל שנתיים הוא כמחצית מגובהו הסופי. תדרשנה בערך שש עשרה שנים נוספות כדי להגיע לגובהו הסופי! אברים פנימיים כגון לב, ריאות ואברי מערכת העיכול – מגיעים למלוא התפתחותם ומקבלים את צורתם הסופית, רק בתום שבע השנים הראשונות.

בשביעון הראשון, מוקדשים כוחות החיים (גוף אתרי) של הילד לבניית הגוף הפיזי, שישרת אותו במהלך חייו. לעומת זאת, כוחות החיים של האם (גופה האתרי) מוקדשים לנשיאת התינוק בכל מובן ואופן: היא מזינה, נושאת על הידיים ודואגת לכל צרכיו הפיזיים והרגשיים. במובן זה – ניטלים הכוחות האתרים של האם הצעירה ממנה וניתנים לתינוק ולפעוט. התפתחות הילד בשביעון הראשון, ובמידה מסוימת גם בשביעון השני, נעשית מתוך כוחות רוחניים אותם הילד מביא עמו עם רדתו לאדמה, והבאים לידי ביטוי בגדילה, בעיצוב המוח והגוף , בהזדקפות, בדיבור ובאמירת אני - כפי שנראה בהמשך.

"כאשר האדם יורד אל הכוחות הפיסיים עלי אדמות, מלווים אותו השפעות הלוואי של הכוחות מקיומו הקדם-ארצי, וכל זה לזמן מסוים. יסוד רוחי תמיד פועל בילד. זאת היא פעולת לוואי של הכוחות שהיו בו לפני רדתו לאדמה. כאשר הילד גדל ומפתח צורה ברורה מתוך הצורות הבלתי-ברורות של גופו, הוא נתון להשפעות הלוואי של הכוחות העל-ארציים שפעלו בו לפני רדתו לאדמה. הכוחות האלו ממשיכים עד תחילת גיל ההתבגרות, הגם שהם נחלשים והולכים עם התחלפת השיניים.

האדם מפתח את גופו הפיסי ומשכלל אותו במיוחד במשך שבע שנות חייו הראשונות. את גופו האתרי הוא מפתח במשך שבע השנים שלאחר מכן."

שטיינר, דיבור ושינה הרצאה 2 GA 222

"גן עדן" - יאן ברויגל ופיטר רובנס (1615)

התינוק הינו ישות אחדותית הוא לא חש עצמו נפרד מהעולם והאם, ואינו מבדיל בינו לבין הסביבה.

הרופא והפסיכולוג הנודע, דונלד ויניקוט טען שלא קיים תינוק בנפרד מהאם –

"there is no such thing as a baby"

התינוק חש את עצמו מאוחד עם העולם, האם, ואף עם השד של האם.

מסיבה זו חווים התינוק והילד הצעיר את עצמם כישות אומניפוטנטית, כל יכולה.

Holjer Detge

(לקריאה נוספת על התפתחות הקשר אֵם- תינוק, על-פי ויניקוט, ניתן לקרוא בספריו – "משחק ומציאות" (2013) ו"עצמי אמיתי ועצמי כוזב" (2009) – ראו רשימה ביבליוגרפית)

יומנו של תינוק/ דר' דניאל שטרן נספח 1

מיידע למתודת עבודה 1 - משימה אמנותית - 'המקום שאליו נולדתי'

במידה ואתם מעוניינים להאזין להקלטת שמע של התרגיל לחצו כאן

עצמו עיניים, שבו בנוח, נשמו עמוק ונסו להעלות תמונה של המקום אליו נולדתם. אילו צבעים היו שם? אילו צלילים? אילו ריחות? מי חיכה לכם שם? – האם רק אנשים ספורים, או אולי קהילה שלמה, או ייתכן שאיש לא חיכה. איזה מקום היה לכם במשפחה? מהו המעמד אליו נולדתם – גבוה או נמוך? היכן ישנתם? מהי האווירה אליה נולדתם – נעימה ורגועה או סוערת ומתוחה? באיזו עונה נולדתם? – מה היה מזג האוויר ביום לידתכם?

פקחו את העיניים ונסו ליצור על הדף את המקום אליו נולדתם; זו יכולה להיות יצירה מופשטת, אל תדאגו בקשר לתוצאה.

התבוננו על הציור ורשמו לעצמכם – מה גיליתם בזמן ההתבוננות? אלו אסוציאציות, רגשות, מחשבות ותובנות עלו אצלכם?

צלמו את הציור ושלחו למדריכה של הקורס, יחד עם התכנים שרשמתם.

תנו לציור שם.

המסע האנושי הוא מסע מאחדות לפרידה. הפרידה הראשונה מהאחדות מתחילה ביציאה מהרחם. בהדרגה, שלב אחר שלב, נפרד התינוק מאמו, והחל מהשביעון השלישי הוא מתחיל את דרכו האינדיבידואלית בעולם.

האינקרנציה הנה המסע של חדירת הרוח לתוך גוף ופרידה מהאחדות.

מותר האדם מן הבהמה

עד גיל 3, ירכוש הילד שלוש יכולות חשובות, המבדילות אותו – כאדם – משאר צורות ההוויה בעולם. יכולות אלו מהוות התגלויות של האני – המרכיב הרוחני של ישות האדם – בגוף הפיזי.

גיל שנה - הזדקפות

הזדקפות היא הסימן הראשון לאנושיות. זהו הביטוי הראשון של האני הגבוה. הזדקפות היא קריאת תיגר של האנושי נגד חוקי האדמה. מבטו על העולם של התינוק הזוחל דומה למבטה של חיה הולכת על ארבע, כלומר – מקביל לאדמה. ההזדקפות מסמלת את היותו ישות בין שמים וארץ. ישות העומדת אל מול המציאות 'ומסתכלת אליה בעיניים'.

גיל שנתיים - דיבור, שפה

הדיבור הוא כוח הבריאה. העולם נברא בדיבור האלוהי – "ויאמר אלוהים יהי אור, ויהי אור". בראשית א',ג' הדיבור היוצר הוא הכוח הבונה את המציאות. בעזרת הדיבור ניתן לבטא את מכלול הרגשות.

גיל שלוש - אמירת אני

בגיל זה (לפעמים מוקדם יותר) אומר הילד לראשונה את המילה – אני. מילה אותה יכול האדם לומר רק על עצמו. לא ניתן לפנות אליו במילה זו מבחוץ. בגיל שלוש יוצר האני הגבוה של הילד, קשר ראשוני עם גופו הפיזי. הילד מאבד את תודעת עולמות הרוח – עמה הוא מגיע לעולם – ומתחיל לרכוש תודעה ארצית. בגיל זה נולד גם הזיכרון. האדם מרגיש את עצמו כאני, כלומר – כעצמו, דרך רצף הזיכרונות שלו. חוויות מאירועים שקרו לנו לפני גיל שלוש אינן קיימות בזיכרון המודע שלנו. לעומת זאת, הן נחרטות בזיכרון הגופני שלנו, חודרות עמוק יותר לתוך המערך הגופני שלנו ומשפיעות על המשך חיינו.

הילד "כאיבר חוש"

בשלבים הראשונים של חייו התינוק כולו כעין "איבר חוש". מכיוון שכילדים, עד גיל שלוש 'האני הארצי'* עדיין לא נוכח – בדרך כלל, אין לנו זיכרונות מלפני הגיל הזה. אך החוויות אותן אנו חווים לפני גיל שלוש, נחרטות בגופנו ומשפיעות על המשך חיינו. דווקא חוויות שאינן מטביעות רושם מודע, חודרות עמוק יותר לתוך המערך הגופני.

* לאדם יש אני רגיל, אני ארצי, ואני רוחני. האני הארצי מתגלה בגיל 3. האני הרוחני מתגלה בגיל 21.

בעוד שאצל האדם המבוגר ממוקמים אברי החושים במקומות מסוימים בגוף – בעיקר בראש (שמיעה, ראיה, טעם, ריח) – הילד הוא איבר חוש בכל גופו. משמעות הדבר היא, שהילד חווה את הגירויים הבאים אליו מהעולם בכל תא ותא בגופו. גירויים שעבור המבוגר הם נסבלים, נחווים אצל התינוק והילד הרך ככאב, לדוגמא – רעשים, אורות חזקים, גירויים חזותיים מרובים ועוד... מסיבה זו יש לשמור על התינוק הרך ועל הפעוט בסביבה רכה, נעימה ובלתי תוקפנית לחושים.

אירוע טראומתי, המעורר רגש חזק כמו אימה, אינו 'נעלם'. הרגש טמון עמוק במערך הגופני שלנו, ויבוא לידי ביטוי בהמשך החיים, במיוחד כאשר אירוע מסוים יזכיר לנו את האירוע הקודם ויעלה אותו מתוך המעמקים. רושם הפועל עלינו מבלי שיגיע למודעות פועל ללא המיסוך של התודעה הערה, היכולה להסבירו, לקשר בינו לבין מכלול החיים, ולתת לו רציונליזציה. הוא חודר פנימה מבלי שנוכל להגן על עצמנו. לכן ישנה חשיבות גדולה לחוויותינו בילדות המוקדמת.

מכיוון שהילד הרך חווה את העולם דרך החושים, מה שייחרט בזיכרונו יהיו הצלילים, הריחות, הצבעים והמגע שהוא חווה באירוע.

בניגוד לגור החיה, הנולד כבר 'מוגמר' – התינוק האנושי לא נולד מושלם מבחינה פיזית. הוא נולד חסר אונים, וממשיך להתפתח במהלך השנים הראשונות של חייו. גם חושיו אינם מפותחים במלואם, וניתן לומר עליו שהוא עדיין 'ישן' באופן חלקי מבחינת עולם החומר, ורק בהדרגה מתעורר אליו.
על המבוגר מוטלת המשימה לעזור לישות הגבוהה של התינוק להיכנס בהדרגה לגוף, ולאחר מכן – לפעוט ולילד – להיכנס בהדרגה לעולם. כפי שכבר נאמר, הילד זקוק לחוויות חושיות מתאימות – לא עוצמתיות מדי, אך גם לא חלשות מדי. חוויות המותאמות לצרכיו של הילד מזמינות את האני שלו להיכנס אל העולם הארצי.
חוויה של כאב עוצמתי מדי תגרום לאני להסתגר, להתקשות ולהימנע ממפגש עם העולם. ביטוי קיצוני לכך הנו נסיגת האני והקושי שלו להתגשם בעולם החומר – דבר שיגרום למצבי דיסוציאציה, אוטיזם, ואף ל מחלות קשות כסרטן. כל אלו ביטויים של חוסר היכולת של האני להתגשם באופן נכון בגוף אנושי. בימינו, רבות הנפשות שמתקשות להיכנס לגוף.

ניתן לחלק את הזיכרונות מהשביעון הראשון לשני סוגים: זיכרונות חלומיים וזיכרונות תודעתיים:

זיכרונות חלומיים

אלו הם זיכרונות חושיים-תמונתיים. בילדות נחווה העולם דרך החושים. לפיכך, תיחרטנה החוויות כזיכרונות חושיים. אנו זוכרים ריחות, טעמים, צלילים, מגע ומראות מסוימים, שנחוו בנו בילדות – וזאת כאשר אנו פוגשים אותם שוב באקראי, או מעלים אותם לזיכרון באופן מודע. אין אלו זיכרונות מילוליים/קוגניטיביים.

זיכרונות תודעתיים

אלו הם הזיכרונות של חוויות ששברו את הרצף החלומי של העולם שנחווה דרך החושים, והכניסו תודעה בשלב מוקדם. זיכרונות אלו 'העירו' את הילד מחווייתו הבלתי אמצעית את העולם, ושברו את תחושת האחדות בינו לבין העולם. לעיתים קרובות אלו הם זיכרונות בלתי נעימים, ואף טראומטיים.

מיידע למתודת עבודה 2 - הזיכרון הראשון

נסו להעלות בעיני רוחכם את הזיכרון הראשון שלכם ולתאר אותו. רשמו אותו באופן מפורט ככל האפשר. מה מאפיין אותו? האם מדובר על זיכרון חלומי או תודעתי?

העולם הוא טוב

הילד בא מעולם שכולו טוב, עולם רוח אחדותי ושלם, ומגיע לעולם מפוצל. טיפול נכון בילד, ראשית על ידי האם או דמות אם חליפית – יוצר בילד תחושה של אמון בעולם ובחיים, תחושה המשדרת לו – העולם הוא מקום טוב ובטוח. המסר – "העולם הוא טוב" – ייצור בסיס איתן להמשך חייו. חלק מהיות העולם טוב הינה השמחה. אהבה וחום ממלאים את הילד בשמחה ובשמחת חיים. השביעון הראשון נקרא גם שביעון השמחה.

" בין הכוחות הבונים את האיברים הפיסיים ומעצבים אותם, מן ההכרח להביא בחשבון גם את השמחה של הילד, שמחה בסביבתו ועם סביבתו. הוא זקוק למחנכים מסבירי פנים ומעל לכל – לאהבה כנה ולא מלאכותית. אהבה כזאת – הממלאת את הסביבה הפיסית של הילד בחום – מוציאה את הצורות של האיברים הפיסיים מקליפתן – במלוא המובן, כשם שהתרנגולת, בחום דגירתה, מוציאה את האפרוחים מן הביצים. ילד החי באטמוספירה כזאת של אהבה ואשר יש לו מסביבו דוגמאות טובות באמת לשם חיקוי, הרי הוא בסביבה המתאימה לו".

שטיינר, חינוך הילד לאור מדע הרוח", עמ' 34 

חום

אחד הדברים החשובים להם זקוק הילד הוא חום. ניתן לדמות אותו לפרח המופנה אל השמש. ראשית, חום פיסי – מגע מתמיד של האם או דמות משמעותית אחרת, הגנה על חום הגוף בעזרת בגדים וכן הלאה. שנית – חום נפשי, הבא לידי ביטוי באהבה, חיבה וליבוב. העובר ברחם מוחזק בתנאים של חשיכה וחום, ואינו חשוף לרעשי העולם ולמזג האוויר המשתנה. הוא מוגן לחלוטין. התנאים המסופקים לתינוק צריכים להיות המשך ישיר לחוויותיו ברחם. כל דבר בעולם מתפתח דרך חום; בקיעת האפרוח מהביצה נעשית בעזרת חום; התעניינות באחר מלווה בחום נפשי. חום קשור בחיבור וקור בהתנתקות. חוסר חום פיסי או נפשי בגילי הינקות – גורם למוות.

הדבר הוכח בניסוי מפורסם של ג'ון בולבי, פסיכיאטר הילדים והפסיכואנליטיקאי הבריטי, אבי תאוריית ההתקשרות בפסיכולוגיה התפתחותית. בניסוי של בולבי העדיפו גורי קופים שנלקחו מאימם תחליף אם רך העשוי מצמר, על פני תחליף אם העשויה מחוט תיל קר וקשה – על אף שהמזון היה אצל אם-התיל.

אפלמן, אביב, "היקשרות – התאוריה של בולבי, שלבים ראשונים של ההתפתחות."

החום דרוש לנו ברמה הישרדותית. עם זאת צריך לזכור שאיננו יכולים וגם איננו צריכים למנוע לחלוטין את המפגש של הילד הרך עם "הקור". לקור יש תפקיד בכינון התודעה, ביצירת נפרדות. חום מוגזם גורם לדברים להימס ,להתאחד ולאבד צורה. על מנת שהילד הרך יפתח חוויה של נפרדות – "כאן אני מתחיל וכאן אני נגמר ואתה/העולם מתחיל", חייבת להיות מידה מסוימת של "קור" בחייו. חום מוגזם יוצר סימביוזה הנכונה רק לשלבים המאוד מוקדמים בחייו של התינוק; חום מוגזם עלול ליצור חווית השתלטות של האחר.

פסיכולוג הילדים האנגלי הנודע: דונלד ויניקוט, טבע את המושג: "אימא טובה דיה", בניגוד ל"אימא מושלמת". אימא טובה דיה מפגישה את ילדה גם עם חוויות של תסכול וכאב במינונים קטנים. בכך היא עוזרת לו להתפתח ולהיפרד ממנה, על מנת לכונן את עצמיותו.

רכות

הילד הנו ישות רוחנית ולכן ישות רכה מאוד. עלינו לסייע לו לשמור על רכותו וגמישותו ולא לשאוף להקשות אותו, או להניח לו להתגרם מהר מדי. הדבר מתבטא גם בפעולות היום יומיות. בניגוד לנטייה בזמננו להמליץ לאם להשכיב את הילד על הבטן על מנת לאפשר לו לפתח את שרירי הידיים, הכתפיים והחזה – ממליץ מדע הרוח האנתרופוסופי לאפשר לתינוק לשכב על הגב, כשהוא פתוח כפרח אל השמש ומעורסל לתקופה ממושכת, על מנת לשמור על הרכות שלו.

אכילת בשר בגיל צעיר מדי, האצת התהליכים הקוגניטיביים ולמידה של מושגים מופשטים טרם זמנם – 'מקררים' את הילד. בכל מקום בו מתרחשת התקשות טרם זמנה, מפסיד הילד מכוחות החיים שלו, וכוחות הרצון שלו נחלשים. לטכנולוגיה המודרנית יש תפקיד מכריע בהאצת התהליכים הללו. על המסכים השונים – בהם הילדים של ימינו צופים החל מגיל רך – מופיעים גירויים 'מתים' המרצדים בקצב מהיר. על ידי לחיצת כפתור או הנעה של אצבעו, נחשף הילד הרך לאינפורמציה רבה – חזותית, שמיעתית וקוגניטיבית, שאינה מותאמת עבורו – הן מבחינת המדיה 'הקרה' והמכנית, הן מבחינת המהירות והעוצמה והן מבחינת התוכן.

האצת התהליכים אצל התינוק משולה לאותו הילד בסיפור הסיני העתיק – שבלהיטותו לעזור לפרפר לצאת מהגולם שלו, שבר את הגולם. מתוך הגולם יצא פרפר חלש וחסר יכולת לעוף. הוא מת כעבור זמן קצר.

עולם דמיון עשיר

עולם הדמיון של הילד בשביעון הראשון, הוא עשיר ומשמעותי מאוד להתפתחותו. דונלד ויניקוט (פסיכיאטר ילדים, רופא ילדים ופסיכואנליטיקאי) מציין את החשיבות של מתן מרחב לדמיון של התינוק והילד. במרחב זה, משליך הילד את עולמו הפנימי ויוצר מציאות עשירה בדמיון, וזאת בניגוד למציאות החיצונית האובייקטיבית, שמהווה את עולמו של המבוגר. המציאות החיצונית אינה כופה את עצמה על התינוק, אלא מאפשרת לו "לברוא" אותה מתוך עצמו. כשאנו כופים על עולמו של הילד מושגים מופשטים, אמיתות מכניות ואינטלקטואליות, אנו מונעים ממנו לנוע במרחב היצירתי, המכונה על ידי ויניקוט "המרחב הפוטנציאלי" – בעזרתו יש ביכולתו לחוש באופן חי וחווייתי את העולם.

הילד נמצא בין שני עולמות – העולם הגשמי ועולם הרוח – ועלינו להימנע מלהאיץ בו להתגשם ו"לרדת לקרקע" חזק מידי.

"רגלי הילד אינן חייבות להיות כל העת נטועות בחוזקה באדמה. כשילדה קטנה משתוקקת לעוף איננו אומרים לה – ילדים אינם עפים. אנו מרימים אותה מעל ראשינו ומציבים אותה על גבי הארון, כדי שתרגיש כאילו עפה כציפור אל קנה. כוונתי כי איננו מאלצים את הילד הקטן להכיר את המציאות – הילד מגיע רק בהדרגה להבנה שהעולם אינו כפי שדמיינו לעצמו, וכי הדמיון אינו זהה בדיוק לעולם. האחד זקוק לשני."

ויניקוט, "עצמי אמיתי, עצמי כוזב", עמ' 14

בחינוך האנתרופוסופי מגישים לילד צעצועים לא מוגמרים, כגון בובות רכות ללא פנים מוגדרים – וזאת על מנת שיוכל להשליך עליהם את עולם הדמיון הפנימי שלו, ולהשלימם בעיני רוחו כפי שהוא רוצה. ניתן לומר כי זוהי חוויה של "בריאה מחדש". יש להדגיש את החשיבות של הדמיון, ולהישמר מפני למידה אינטלקטואלית מופשטת, קונספטואלית טרם זמנה, היכולה להרוג את כל הכוחות הללו ולפיכך גם את היצירתיות. העולם האינטלקטואלי המגיע טרם זמנו, "מייבש" את הילד ואת מעיינות החיים האמורים לשמש אותו, בהתבגרותו ובזקנתו, בזמן האקסקרנציה.

"בזמננו מפליגה האנושות באופן כללי אל הצדדים המנוגדים. הילדים אינם מוטעים, למשל, בידי סיפורי החסידה. תמונת החסידה היא תמונה נכונה יותר ממה שמספרים האנשים בני זמננו לילדים - שהילד נוצר רק מאביו ואמו. תמונת החסידה, או כל תמונה אחרת - רומזת על כך שהילד הוא משהו שירד מגובהי העננים. הילד מסתכל כאן לאזורים המצויים מעברה השני של הטריוויאליות, ובונה את הדבר שרק מתוכו תצמח מאוחר יותר האמת. להחשיב את תמונת החסידה כבלתי נכונה פירושו רק אבדן הדמיון. (...) יפה הדבר לומר לילד: יש כאן חלק מאבא וחלק מאמא, אך גם חלק שלישי נשאו מטה ישויות אחרות מן הגבהים השמימיים, ישויות שנשאו אותו על כנפיהן אל אבא ואמא. כשאנו אומרים זאת, הרי זו תמונה מתאימה מאוד, ואנו מדברים אז על אמת."

שטיינר, "עיונים אזוטריים", עמ' 178

חיקוי

החיקוי הוא עיקרון הלמידה בשביעון הראשון. החיקוי נמצא בספרת הרצון. מכיוון שהילד הצעיר הוא בעיקר ישות רצון, הכלי המתאים ללימוד עבורו הוא החיקוי. גם בניית האברים הפיזיים והתפתחותם קשורה בחיקוי. על מנת ללכת או לדבר הילד זקוק למודל לחיקוי. בניגוד לחיה – היודעת ללכת ולהשמיע את הקול האופייני לבני מינה שעות ספורות לאחר לידתה – ילדים שלא יחשפו למבוגר הולך בגילים הקריטיים בהם מתפתחת ההליכה, לא יוכלו ללכת לעולם! כמו כן, ילדים שלא נחשפו בגילים הקריטיים למבוגר מדבר לא יוכלו לדבר. נוכל אם כן לומר:

האנושי אינו אינסטינקטיבי; הוא רוחני, נלמד ומתפתח.

האובייקט לחיקוי, הוא כל דבר הנמצא בסביבת הילד וניתן לתפיסה על ידי החושים. הסביבה הפיזית והנפשית תשפיע על הילד ממש עד לעיצוב אבריו הגופניים. למשל, אברי הראיה יתפתחו כתוצאה מסביבה המספקת תנאים מתאימים של אור וצבע. סביבה מתוחה, הורים עצבניים וכד' – יכולה להשפיע על גדילת האברים הפנימיים שלו באופן שלילי. בנוסף – פעולות מוסריות בסביבתו של הילד יניחו בתוך המוח ומחזור הדם את היסודות הפיזיים עבור חוש מוסרי בריא בעתיד. 

"סיום התהליך הזה של האורגניזם הפיזי הגדל לתוך העולם החיצוני, מצוין עם הופעת השיניים השניות בסביבות גיל שבע. בגיל זה לערך, משלים האורגניזם הפיזי של הילד את תהליך גדילתו לתוך העולם. במהלך הזמן הזה בו האורגניזם עסוק בעיקר בעיצוב מערכת העצמות, הילד מתעניין רק בדברים מסוימים בעולם החיצון, לא בכל דבר. הוא מתעניין רק במה שאנו יכולים לכנותו מֶחְוָה, כל דבר הקשור לתנועה. עליכם לקחת בחשבון שבהתחלה, תודעתו של ילד הנה דמוית-חלום, מעורפלת. בהתחלה התפיסות שלו לחלוטין בלתי מוגדרות, ורק בהדרגה הן ניצתות ומתבהרות. אך באופן בסיסי נשארת העובדה, שבמהלך הזמן בין לידה לחילוף השיניים, נצמדת תפיסת הילד לכל דבר בעל טבע של מֶחְוָה ותנועה, והיא עושה זאת במידה כזו, שבאותו הרגע שבו הוא תופס תנועה, הוא חש דחף פנימי לחקותה. קיים חוק מוגדר לחלוטין של התפתחות בטבע האדם, אותו ברצוני לאפיין בצורה הבאה. בעוד שהאדם גדל לתוך העולם הארצי הפיזי, הטבע הפנימי שלו מתפתח בצורה כזו, שהתפתחות זו נובעת בראש וראשונה מתוך מחוות, מתוך הבחנה ((differentiation בתנועה. בטבעו הפנימי של האורגניזם מתפתח הדיבור מתוך התנועה על כל היבטיה, והמחשבה מתפתחת מתוך הדיבור. החוק המשמעותי ביותר הזה נמצא בבסיס כל ההתפתחות האנושית. כל מה שמופיע בצליל, בדיבור, הוא תוצאה של מֶחְוָה, מתווך דרך הטבע הפנימי של האורגניזם האנושי. אם תפנו את תשומת ליבכם לדרך שבה הילד לומד לא רק לדבר אלא גם ללכת, למקם כף רגל אחת אחר השנייה, תוכל להסתכל כיצד ילד מסוים צועד יותר חזק על החלק האחורי של כף רגלו, על העקב – והאחר הולך יותר על הכריות. תוכלו לעקוב אחר ילדים, אשר בלמידה ללכת נוטים להושיט את הרגליים שלהם היטב קדימה, בעוד שהאחרים, ניתן לומר, נוטים יותר להתעכב בין שני צעדים."

"זהו הסוד של התפתחות הילד עד לזמן חילוף השיניים. הוא חי לחלוטין בחיקוי, לחלוטין בחיקוי של מה שמגיע לפוגשו במובן הרחב כמחווה מבחוץ. דבר זה מסביר את ההפתעות שאנו חווים כאשר אנו עומדים בפני חינוך ילדים צעירים מאוד. אבא אחד הגיע אלי פעם ואמר לי: "מה עלי לעשות? משהו באמת נורא קרה. הבן שלי גנב." אמרתי לו: "תחילה הבה ונראה אם הוא באמת גנב. מה הוא עשה?" האב אמר לי שהילד לקח כסף מתוך ארון המטבח, קנה ממתקים וחילק אותם לילדים האחרים. אמרתי לו: "כפי הנראה זה הארון שלעיתים קרובות הילד ראה את אמו לוקחת ממנו כסף לפני שהיא ערכה קניות. הוא מחקה אותה באופן טבעי לגמרי." וזה אכן היה המקרה. הוספתי ואמרתי: "זוהי אינה גניבה. זה מונח כעיקרון התפתחותי טבעי בילד עד לחילוף השיניים. הוא מחקה את מה שהוא רואה. הוא חייב לעשות זאת."

לפיכך, בנוכחות הילד עלינו להימנע מלעשות כל דבר אותו עליו לא לחקות. זה האופן בו אנו מחנכים אותו. אם אנו אומרים: אסור לך לעשות את זה או את זה, אין לכך כל השפעה על הילד עד לחילוף השיניים. לכל היותר יכולה להיות לזה השפעה כאשר אנו מלבישים את המילה במחווה, באמרנו: הסתכל, בדיוק עשית דבר מה שאני אף פעם לא הייתי עושה! משום שבמובן מסוים, זוהי מחווה מוסוות. זה מגיע לכך: עלינו להבין במלוא האנושיות שלנו כיצד, עד לחילוף השיניים, הילד הוא ישות מחקה. במהלך הזמן הזה קיים באמת קשר פנימי בין הילד לסביבתו, לכל מה שקורה בסביבה. לאחר מכן זה אובד.

שטיינר, 'ערכים אנושיים בחינוך', פרק 3

החיקוי אצל הילד בזמן השינה

למעשה, נוכל לדבר על שתי 'ביוגרפיות' של האדם: האחת מתרחשת בזמן הערות והשנייה במהלך חיי השינה, למרות שהביוגרפיה המתרחשת במהלך חיי השינה אינה נגלית לעין.

במהלך השינה מתפתחים האני והגוף האסטרלי של האדם, הנמצאים מחוץ לגופו של האדם הישן. התפתחותם קשורה בקשר הדוק עם הדיבור במהלך היום.

בשביעון הראשון מושפעים התינוק והילד מהדיבור של המבוגרים הנמצאים סביבם במהלך היום. כשאנו מדברים, מלבד הדיבור החיצוני הנשמע ונתפס בחושים, דבר מה זורם חזרה לתוך הנפש. מה שאנו מקנים לדיבורינו, סוג הדיבור, האינטונציה והתכנים, קשורים בפנימיותנו לגוף האסטרלי, ואנו מעבירים משהו בעל ערך מדיבורינו אל השינה.

" עובדה ממשית היא היסוד הנפשי שאנו מחדירים אל תוך המילים מן הבוקר ועד הלילה, הממשיך לגרום לתנודות ולרטטים מן הרגע שאנו נרדמים ועד שאנו מקיצים משנתו. אין אנו מודעים לכך, אבל אני מבטיחכם שכל מה שדובר ביום מהדהד, אבל בסדר הפוך, במהלך השינה. לא שהמילים מצלצלות ממש בחזרה כשהם שהן נשמעו במשך היום; זה יותר עניין של תנודת גלי רגש במילים המהדהדות, דחפי הרצון שהוחדרו לתוכן, השמחה או היגון, העונג או הכאב שבאו לידי ביטוי בשטף הדיבור. אבל ההדים האלו במשך השינה אינם מעורפלים או בלתי מוגדרים. חוויותיה של הנפש מהדהדות באותו סדר המילים באותו המצב של חוסר הכרה במצב הרגיל בין ההירדמות והיקיצה. אבל ההדים הללו, במשך השינה, אינם מעורפלים או בלתי ברורים. החוויות בהן התנסתה הנפש מהדהדות לפי אותו הסדר של הצלילים במצב זה של אי מודעות, בו נמצא האדם באורח רגיל בין ההירדמות והיקיצה."

שטיינר, בעיית הגורל – לקט הרצאות: 'דיבור ושינה הרצאה 1', דורנך 11.3.1923 GA 222

מה קורה אצל הילד?

עד השנה השביעית בחייו מה שמהדהד בנפשו במהלך השינה תלוי מאוד בסביבה איתה הוא נמצא במהלך היום. כל מה הוריו ואנשים חושבים ומרגישים, רוצים ועושים, כל מה שמתרחש בסביבתו, כל זה מהדהד בילד במהלך השינה. הנפש שלו מתמסרת לתדרים ולרטטים של מה שקרה סביבו, והדבר משפיע על הגדילה שלו, עד לרמה הפיזית, וגם על הקשר שלו עם עולם הרוח בלילות.

עובדה היא, אומר שטיינר, שבימינו הילדים גדילים עם שפה חסרת מעוף, עם שפה שאין ביכולתה להעלות אותם לגבהים הרוחניים. למרות זאת, עד גיל 14 הילד מסוגל עדיין להתחבר במידה מסוימת לעולמות הרוח בשנתו, מעצם העובדה שהקרבה שלו אליהם גדולה יותר. מצב זה משתנה החל מגיל 14, בו הקשר האינסטינקטיבי של האדם עם עולם הרוח הולך ויורד.

נגה בן דור

האנתרופוסופיה מציינת שלושה כוחות נפש הקיימים באדם, המכונים: חשיבה, רגש ורצון.

החשיבה היא הבהירה והמודעת ביותר מכל כוחות הנפש – האדם יכול לעקוב בצורה מדויקת אחרי חשיבתו, ולהבין אותה.

הרגש נמצא בדמדומים – אנחנו לא מודעים לגמרי למה שמפעיל אותנו מבחינה רגשית, ומאין באים הרגשות שלנו כלפי בני אדם מסוימים ואירועים מסוימים. הרגש "נע בזמן"; לעיתים קרובות, אנו משייכים את הרגש שאנו חשים לאירוע מסוים שקרה סמוך להתעוררות הרגש ועורר אותו. למעשה, לא פעם קשור הרגש שלנו לילדות המוקדמת ואף למהלכי חיים קודמים.

הרצון שלנו הוא העשייה בפועל.

קיימים שני סוגים של רצונות – רצון גלוי (מודע) ורצון סמוי (לא מודע). אנו מודעים לרצון הגלוי, כאשר אנו משתוקקים לעשות דבר מה. נאמר על אדם שהוא בעל רצון חזק,אם הוא נחוש ולא מוותר על רצונו.

הרצון הסמוי הוא הרצון אליו איננו מודעים כלל. הרצון הסמוי מוביל אותנו לקחת חלק באירועים משמעותיים שקשורים לגורל שלנו. ניתן לכנותו גם 'רצון הגפיים', משום שהגפיים שלנו נושאות אותנו אל המקומות, האירועים והאנשים אותם אנו צריכים לפגוש – מבלי שנהייה מודעים לכך. הישות שעומדת מאחורי רצון הגורל הינה "האני הגבוה" שלנו, המרכיב רוחני בישותנו.

רודולף שטיינר נותן את הדוגמא הבאה לרצון הסמוי, רצון הגורל: אדם הולך ברחוב ולבנה נופלת על ראשו. באופן מודע

הוא לא תכנן את האירוע המכאיב, אבל הרצון הסמוי, הידיעה הפנימית שאינה גלויה למודע, מובילים אותו בדיוק למקום בו הוא יחווה את מה שעליו לחוות בכדי להגשים את גורלו, ולעבור תיקון או התפתחות.

הילד 'כישות רצון'

משלושת כוחות הנפש, הכוח החזק בילד הוא הרצון. ילד הוא 'ישות רצון' הרבה יותר מאשר 'ישות חשיבה', או 'ישות רגש'. מסיבה זו, עלינו להיזהר שלא 'לשבור' לו את הרצון. הרצון הוא מהות חשובה ביותר באדם, כפי שמופיע במקורות: רצונו של האדם כבודו; ירושלמי פאה א'. כשרצונו של הילד אינו תואם למציאות, ואף מסכן אותו ניתן להסיט אותו למקום הרצוי לנו, לדוגמא: שיטת הסבתות – "הנה ציפור" – שנועדה להסיט את תשומת לבו של הילד, יכולה לעבוד כאן בצורה יפה.

הרצון הוא כוח של האני. הוא חי בגוף. הילד הרך לא חושב ומנתח – הוא פועל ועושה, הוא כל הזמן בתנועה. הרצון חי בגפיים והתנועה חשובה עבור הילד; היא זו שתוכל לאפשר התפתחות וטרנספורמציה.

שביעון של תקווה

השביעון הראשון הוא שביעון של התקווה, והגוף הפיסי מכונה גם – גוף התקווה.

בסיפור המיתולוגי על תיבת פנדורה שנפתחה למרות האיסור – זרמו החוצה כל הכוחות הרעים של האנושות, ונשארה תכונה אחת – התקווה. ללא תקווה נתקף האדם בייאוש, והייאוש מביא אותו לכדי מחלה – מחלת גוף או מחלת נפש. כדי לאפשר לתקווה הזאת להיות נוכחת בחיי הילד, אמור המסר בשביעון הזה להיות – העולם הוא טוב, וגם אתה טוב. על כן, זקוק הילד למבוגר עליו ניתן לסמוך ולתת בו אמון.

לקריאת הסיפור המיתולוגי על תיבת פנדורה

מיידע למתודת עבודה 3 - תקווה

האם אתם יכולים להצביע על דבר מה אותו העניקו לכם הוריכם, או דמות משמעותית אחרת בילדותכם, בשביעון הראשון – שיצר בתוככם כוחות של תקווה, המשרתים אתכם כיום? נסו לתאר זאת בכתב.

האנתרופוסופיה רואה באדם 'ישות אדם-עולם'. קיימת הקבלה בין התהליכים הקוסמיים וההיסטוריים המתקיימים

בעולמנו ובביוגרפיה של האנושות כולה – לבין הביוגרפיה האישית ותהליכי ההתפתחות המתקיימים בכל אדם ואדם.

באופן זה, ניתן למצוא קשר בין כל אחד מהשביעונים בהתפתחות האדם לבין הפלנטות המקיפות אותנו.

הירח

השביעון הראשון קשור בפלנטת הירח.

לירח אין אור משלו, הוא משקף את אור השמש. לדברי שטיינר, הוא משקף את הקוסמוס כולו.

המתכת המשויכת לירח היא הכסף. תכונתה העיקרית – "חוסר-אגואיזם"; הירח אינו שומר דבר לעצמו. הדימוי היפה ביותר שלו זו המראה; מראה טובה היא זו שצדה האחורי מצופה בכסף. הכסף מחזיר את האור הנקלט במראה, ובכך הופך את התמונה המשתקפת בה למדויקת. כסף מחזיר הכול, הוא השתקפות של סביבתו.

פלנטת הירח מתאימה למצב התודעה של הילד – תודעה של חיקוי ושיקוף. הילד מחזיר לסביבתו את מה שהוא קולט ממנה. כמו כן, הוא עצמו זקוק לאמו בכדי שתהווה לו מראה ותשקף אותו. דרך המראה שהאם מספקת לו בשנותיו הראשונות, לומד הילד לזהות את עצמו, ודרך חיקוי העולם הסובב אותו הוא רוכש את כל התכונות האנושיות – ההליכה, הדיבור ועוד. כפי שהירח משקף את מה שהיה, ולכן קשור לעבר, כך החיים בשביעון הראשון משקפים את קרמת העבר של הילד, ואינם קשורים לקרמה הנוכחית.

רנואר

אסתרק'ה - גיל 5

"אני במרכז הגן. ילדי הגן נוהרים אלי, יש לי משהו להראות להם – אני לא זוכרת מה. הם מחפשים את קירבתי, אני המנהיגה. מזווית העין אני רואה את אסתרק'ה. ילדה יפה, בהירה, כמו מלאך טוב. שערה חום, משיי, גלי, ופיה חושני – למרות שכל הווייתה אומרת רוחניות. אסתרק'ה מסתכלת אלי באהבה ובהבנה. היא לא רצה אלי, שהרי אין לה מה לחפש אצלי. בשבילי היא המלכה הבלתי מעורערת. אף אחד מהילדים לא מבחין בה כלל. כולם מתקרבים לכיוון שלי.

אני מתביישת. אני יודעת שהיא היא המלכה האמיתית, היא המלכה של הרוח, אני המלכה של החומר. אני ההווה – היא החזון, העתיד, היא השאיפה והכמיהה. אסתרק'ה לא לועגת, לא מקנאה, לא כועסת. היא מסתכלת אלי במבט אוהב ומכיל, כמו אומרת – 'אני יודעת אותך מבפנים; את עדיין זקוקה לתשואות הקהל. אני מקבלת אותך כפי שאת.'

באותו רגע אני יודעת – אסתרק'ה היא הגורל שלי."

Stefan Keller

פנטזיה

עובדה מאירת עיניים היא שההתפתחות הגופנית של הילד מקבילה להתפתחות היכולות הרגשיות-קוגניטיביות שלו.

גיל 5 הוא גיל התפתחות הלב. הלב הוא מרכז פעיל, בו קיימת תנועה מתמדת בין מרכז להיקף. בגיל 5 – כאשר כוחות הלב משתחררים – מגיע גם העיקרון הקוגניטיבי-רגשי החמישי, וזוהי היכולת לדמיין – הפנטזיה. הדמיון הנו מקור של השראה ושלמות. הילד מעניק לאובייקטים משמעות, והפנטזיה שלו חזקה מהמציאות! מקל הופך לחרב, למטאטא של מכשפה וכו'... הילד בורא עולמות מתוך חווית היצירתיות הפנימית שלו. זוהי חוויה עוצמתית של בריאה.

Arek Sokah

החל מגיל חמש נעשה הילד גם מודע יותר לגופו, ולעובדה ש - 'אני הוא גופי'; עד גיל זה אין לילד מודעות מיוחדת לגופו הפרטי. הוא פשוט חי בתוך גופו בטבעיות ובהרמוניה.

יחד עם התפתחות יכולת הדמיון ועם התעוררות המודעות הגופנית מתעוררים בילד גם פחדים חדשים: פחדים ממכשפות, מפלצות ויצירי דמיון אחרים ובראשם סקרנות ופחד בנוגע למוות.

לב ליבו של גיל חמש הנו שהוא מקפל בתוכו את תמונת החיים השלמה:

עבר (חיים קודמים)
הווה (החיים הנוכחיים)
עתיד (הזרע לחיים הבאים)

הבנת משמעותו של גיל חמש הופכת את המהלך הכרונולוגי בזמן של החיים לתמונת פנורמה במרחב, בה ניתן לראות את קרמת העבר כמו גם את קרמת העתיד. בגיל זה אנו נפגשים מחד עם הרצון שלנו שבא מהעבר, ומאידך עם הייחול שלנו הבא מהעתיד.

ההבדל בין הרצון לייחול הנו שהרצון הנו גלוי והייחול הנו סמוי. הייחול הוא הרצון הסמוי של ישותנו שבאה מהעבר – הייחול והכמיהה להשתנות ולהתפתח. פעמים רבות קיימים סתירה ודיסוננס בין הרצון הגלוי לייחול (גרמנית: wunch). בעוד הרצון קשור בדרך כלל להתקדמות בחיים הארציים-חומריים, הייחול הוא תמיד כמיהה רוחנית.

בדוגמא, מתוארת ילדה בגיל 5 שנפגשה עם הייחול שלה בדמותה של ילדה אחרת – 'אסתרק'ה. הכובשת הכריזמטית מהעבר, חביבת ילדי הגן פגשה את העתיד שלה. במהלך חייה היא תלך לקראת אסתרק'ה בדרכים פתלתלות, שונות ומשונות. היא תחפש את אסתרק'ה (דמותה הנשגבת) בעולם, באימא שלה, בבני זוג, בתורות הרוחניות – וכל זאת על מנת למצוא את אסתרק'ה בתוכה היא.

ניתן לעבוד עם אירוע גיל 5 ודרכו לזהות את העבר והעתיד. תחילה יתגלו דפוס התנהגות או מחוות נפש אשר משקפים את ישות העבר של האדם מחיים קודמים; לאחר מכן יתגלה גם הייחול.

הייחול תמיד דורש הקרבה של הישן. בדוגמא, הייחול 'להפוך לאסתרק'ה' כרוך בשינוי המחווה הבסיסית של הכובשת הכריזמטית, 'המלכה' הארצית.

Dirk Wohlrabe

שיקופים

לכל גיל עד גיל 21, יש שני גילים הקשורים אליו בקשר של השתקפות. גילי השיקוף של גיל 5 הם גיל 37 וגיל 58.

בגיל 37 לערך יתרחש אירוע הדומה במהותו לאירוע של גיל 5, בו נוכל לראות התחלה של שחרור ממחוות הנפש הקשורה לעבר – הבאה לידי ביטוי באירוע של גיל 5 – והתקרבות לייחול.

השיקוף השני של גיל 5 הוא גיל 58. גיל זה שייך לשביעון האחרון בעל החוקיות הביוגרפית-קרמתית (56-63), שביעון המכונה בשם אדם-הרוח. הנושא המרכזי שעלה בגיל 5 – הייחול הרוחני הסמוי – אמור להגיע בגיל זה להשלמתו. מכאן ואילך, אדם שעבר התפתחות נפשית-רוחנית אמור לפעול למען נתינה לעולם מתוך ישותו ההולכת ומתפתחת. זהו המעבר מקבלה לנתינה מוחלטת.

לקריאת המאמר על גיל 5

מיידע למתודת עבודה 4 - גיל 5

נסו להיזכר באירוע כלשהו שקרה לכם סביב גיל 5 (זה יכול להיות גם קצת לפני או קצת אחרי). כתבו את האירוע בצורה מפורטת ככל האפשר, היכן הוא אירע? באילו נסיבות? מי היה אתכם בעת התרחשותו? וכל פרט אחר שאתם זוכרים. נסו להיזכר ברגש שעלה בכם לנוכח האירוע, ובאופן בו הגבתם אליו.

קרמת עבר - נסו לזהות מחווה / דפוס התנהגות הבאים לידי ביטוי באירוע הזה ושבים ומופיעים בהמשך החיים. מי היא ישות העבר העולה מתוך האירוע?

קרמת עתיד - באיזה אופן קשור האירוע הזה לקרמת העתיד שלכם? לתיקון ולייעוד שלכם?

- מומלץ להיעזר במדריכת הקורס עבור מטלה זו.

מיידע למתודת עבודה 5 - כתיבת השביעון הראשון

תארו בכתב את השביעון הראשון שלכם. רשמו את כל הזיכרונות והדברים שסיפרו לכם על השנים הללו, שבין 0-7. התחילו בסיפור הלידה שלכם (במידה והוא ידוע לכם), והמשיכו הלאה. אל תחששו לכתוב גם אירועים שנראים לכם שוליים – אם הם נחרטו בזיכרונכם, כנראה שיש להם משמעות. כמו-כן, אל תדאגו אם אין לכם זיכרונות רבים – מה שאתם זוכרים הוא מספיק. אינכם צריכים לנתח בעצמכם את השביעון – שלחו אותו למדריכת הקורס, והיא תשיב לכם אותו, עם ניתוח בכלים של הייעוץ הביוגרפי.