"כילדה קטנה הייתי ילדה יפה ואהובה והרגשתי טוב עם עצמי ועם גופי. אהבתי מאוד לטייל, לקפוץ ולרוץ, הייתי מקובלת בחברת הילדים, היו לי הורים חמים ואוהבים והחוויה הבסיסית שלי הייתה שהעולם הוא מקום טוב, בטוח ואוהב.
המצב החל להשתנות סביב גיל 9. בגיל 9, התחלתי בהדרגה לגלות שאני גרועה בספורט ובכל מה שקשור אליו – בשיעורי הספורט, בריצות, בשחייה, בקפיצות הייתי תמיד אחרונה, במשחקי הכדור השונים כאשר חילקו 'כוחות', הייתי תמיד בעדיפות האחרונה של הילדים. בחוג
הריקוד בו השתתפו בנות רבות, המורה הרבתה להעיר לי, הרגשתי מגושמת ושתיים מ'חברותיי', אף קראו לי ל'שיחה אישית', כדי להגיד לי שאני לא רוקדת יפה. זו הייתה מכה קשה בשבילי, הייתי ילדה מוכשרת והישגית ובתחומים אחרים, במיוחד בלימודים ובתחום המוזיקלי,
הייתי רגילה להיות בין המובילים.
בנוסף, באותה תקופה גם מצבי החברתי התדרדר; מילדה מקובלת חברתית הפכתי בזמן קצר לאחת הילדות הדחויות בכיתה.
דברים אלו מילאו אותי ברגשות קשים של בושה, חוסר ביטחון ותחושה של ניכור וזרות כלפי גופי. יותר מהכל התביישתי מהמבוגרים, לא רציתי שהם יידעו על פגמיי, לא רציתי שיגלו שאני 'לא מקובלת'; העדפתי להתמודד בבדידות עם מצוקותיי.
בגיל הנעורים הלכו רגשות אלו והתעצמו סביב התחום הרומנטי והמיני. למרות שכילדה צעירה יותר נחשבתי 'יפה', בנים 'לא התחילו איתי'. לא הבנתי את הסיבה לכך – מה אני עושה לא נכון? מדוע לכל החברות מסביבי יש חבר ורק לי לא? לא היה לי חבר עד גיל מאוד מבוגר, זאת על אף
שמאוד רציתי. סביב התחום המיני, שבאופן טבעי מעסיק נערות, הרגשתי בושה ומבוכה עצומה. המחזור החודשי, התשוקות המיניות שהתעוררו, כל אלו עוררו בי בושה גדולה ולעיתים אף דחייה וגועל. הייתי סגורה מאוד ומעולם לא שיתפתי בנושאים אלו את אימי ואת חברותיי. גם הבעיות
החברתיות בגיל זה המשיכו ואף התעצמו. התחושה הבסיסית הייתה ש'אין לי את הכלים להתמודד עם חלקים אלו של העולם הארצי', בגיל 17, בשיאה של תקופה זו, הייתי ממש על סף תהום."
-חוויות ורגשות אלו חזרו לאורך הביוגרפיה של אליס והתעצמו דרך אירועים שונים (אליהם נתייחס בהמשך).
בנוגע לקרמת עבר, הסבל בחיים האלו מהווה קומפנסציה למעשים בלתי מוסריים בחיים קודמים. בהמשך נגלה את חוסר המוסר של אליס, המגיע לאיזונו הקרמתי דרך הכאב המסוים אותו היא חוותה בילדות וגם בחייה הבוגרים.