​"הספֵרה הראשונה (האזור הראשון) מכילה את אבות הטיפוס של העולם הפיזי, עד כמה שהוא נעדר חיים. כאן נמצאים אבות הטיפוס של הדומם, וגם של הצמחים; אבל אלה, האחרונים, רק עד כמה שזה נוגע לחלק החומרי הפיזי שלהם, היינו: עד כמה שמתעלמים מהחיים שבהם. כמו כן, מוצאים כאן את הצורות הפיזיות של בעלי החיים, ושל האדם." ​

שטיינר, 'גוף, נפש  ורוח', 1982, עמ' 82-83

הדומם נוצר בשבתאי-קדמון כחום בראשיתי. החום הבראשיתי היה נקודת המעבר בין רוח לחומר; החומר הנו מהות פסיבית שנוצרה לראשונה על ידי רוחות-הרצון. זהו החומר הראשוני, בו הן הכניסו סדר ויצרו ממנו 'תבניות'. 

באזור הראשון של עולם-הרוח, היוצרים הם רוחות-הצורה, האקסוזיי, ומה שנוצר הוא התבנית של כל הדברים הפיזיים והקונספטואליים. בתנ"ך מכונות רוחות-הצורה בשם האלוהים, והחומר הבראשיתי בשם תוהו ובוהו (זהו הכאוס).

א בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. ב וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. ג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר. ד וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. ה וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד. בראשית פרק א'

כדי לחיות בבטחה אנו זקוקים לתבניות בטוחות ויציבות: מערכות שלטון, השקפת עולם וכיוצא בזה. אך מנגד, קיימים כוחות ההורסים כל הזמן את הישן. תהליך ההרס כרוך בכאב. הכאב הנגרם לנו, גורם לנו לתפוס את כוחות ההרס ככוחות של רוע. למעשה, כוחות ההרס מקיימים את תפקידם הרוחני, גם אם נגרם כאב בחיים הארציים-הפיזיים. כך משרת הרוע את ההתפתחות הרוחנית. 

הרס של תבנית מאפשר להתחיל מנקודת האפס; מנקודה זו יכול עולם-הרוח לפעול על מנת ליצור דפוסים חדשים ותבניות חדשות. הכאוס הוא מצב מעורר אימה, משום שכל המוכר נהרס ולא נותר במה להיאחז.

באזור השלישי בעולם-הרוח קיימת יצירה מתמדת של רגשות חדשים בביטויים הרוחני. נושאי התבניות הישנות אשר באים מהשמש, מהאתרי, אחראים על רגשות השמחה, האהבה, העונג וגם לרגשות של סבל.(...) באדם יכולים הרגשות האלו, נעימים או בלתי נעימים, לקבל צורה של תבנית בלתי משתנה.

"בספרה השלישית של עולם-הרוח נמצאים אבות הטיפוס של כל דבר נפשי. כאן יש יסוד עדין וקלוש בהרבה מאשר בשתי הספרות הקודמות. במובן המושאל, אפשר לקרוא לו – חלל האוויר, או האטמוספרה של עולם-הרוח. כל המתרחש בנפשות של שני העולמות האחרים – הפיזי והנפשי – מוצא כאן את מקבילו הרוחני. כל הרגשות, התחושות, היצרים, התשוקות וכו' – מצויים כאן עוד פעם בצורתם הרוחית. המתרחש באטמוספרה של הספרה הזאת, מקביל לסבל ולשמחה של היצורים בעולמות האחרים. געגועי נפש האדם מופיעים כאן כצפריר קליל; התפרצויות של זעם דומה לרוח סערה. אדם המסוגל לדמות בנפשו את המתרחש כאן, יכול להיות רגיש במיוחד לסבל של כל יצור, אם הוא רק מפנה את תשומת לבו לכך. למשל, אפשר לדבר כאן על סערה חזקה מלווה ברקי ברקים ורעמים מתגלגלים; בחיפוש אחרי סיבת הדבר, נמצא כי ב'סערות רוחיות' כאלה, מוצא ביטוי זעמם של לוחמים בקרבות על פני האדמה."

שטיינר, 'גוף, נפש ורוח', 1982, עמ' 84-85

​* מסיבה שתתחוור בהמשך, נלמד על אזור 2 לאחר הלימוד על אזור 3.​

​​דוגמא מהתנ"ך להרס תבניות ישנות ניתן למצוא בסיפורם של קין והבל. 

וַיִּשַׁע יְהוָה, אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ. ה וְאֶל-קַיִן וְאֶל-מִנְחָתוֹ, לֹא שָׁעָה; וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד, וַיִּפְּלוּ פָּנָיו. ו וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-קָיִן: לָמָּה חָרָה לָךְ, וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ. ז הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב, שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ; בראשית פרק ד'

אלוהים מקבל את מנחתו של הבל ודוחה את מנחתו של קין; כתוצאה מכך, עולים בקין רגשות חדשים שלא היו קודם; רגשות קשים, קנאה ושנאה – הגורמים לו לרצוח את אחיו. לאחר מכן, הוא מסיר מעליו אחריות ומכחיש את הרצח. 

קין מסמל את הרוע, אך הוא הורס תבניות ישנות המסומלות על ידי הבל. הבל היה רועה צאן וקין חרש את האדמה. רעיית הצאן מסמלת את הישן, את השמירה של הקיים, שמירה על יצירתו של אלוהים כפי שהיא. לעומתה, עבודת האדמה כרוכה בחרישת האדמה וב'פציעתה', על מנת ליצור דבר מה חדש, פרי שהוא תוצאה של עבודת האדם ולא של האלוהים. 

אלוהים חפץ בהתפתחותו האבולוציונית של האדם; מסיבה זו הוא לא הורג את קין ומאפשר לו לחיות ולהתרבות; הוא מעניק לו את אות קין השומר עליו מפני פגיעה. כמו כן, אלוהים מורה לקין למשול על היסוד האסטרלי בו, התשוקות והיצרים, האורב תמיד לפתחו – וזאת בעזרת האני. 

לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ; וְאֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה, תִּמְשָׁל-בּוֹ. בראשית ד' ז'

החטאת הוא האסטרלי. הבל לא נדרש לשלוט על האסטרלי שבו משום שהוא פעל באופן רוחני. אך הרוחניות שבהבל היא רוחניות טבעית, רוחניות כברירת מחדל – בהבל אין מאבק בין החלק האסטרלי לאני, הוא 'צדיק' מלידה. לעומתו, נדרש קין לשלוט בדחפים ובתשוקות שלו, להגביהם ולהעביר אותם טרנספורמציה לטוב גדול יותר מהטוב הטבעי הבראשיתי המאפיין את הבל, נאמנו המובהק של אלוהים. כך יוסיפו קין ובניו יסוד חדש לבריאה.*

במובן מסוים, אדם שאינו הורס דברים בעצמו ובסביבה על ידי הרגשות והמעשים החדשים והקשים, נשאר ילד ואינו מתפתח. פעמים רבות, אנשים החיים בחברות סגורות – המעניקות תחושת בטחון מסוים (כמו הקיבוץ בעבר) – מתקשים לצאת 'לעולם האמיתי' ולהתמודד עם תביעותיו. 

​​כט וַיָּזֶד יַעֲקֹב, נָזִיד; וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן-הַשָּׂדֶה, וְהוּא עָיֵף. ל וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל-יַעֲקֹב, הַלְעִיטֵנִי נָא מִן-הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה--כִּי עָיֵף, אָנֹכִי; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ, אֱדוֹם. לא וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב: מִכְרָה כַיּוֹם אֶת-בְּכֹרָתְךָ, לִי. לב וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת; וְלָמָּה-זֶּה לִי, בְּכֹרָה. לג וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם, וַיִּשָּׁבַע, לוֹ; וַיִּמְכֹּר אֶת-בְּכֹרָתוֹ, לְיַעֲקֹב. לד וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו, לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים, וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּקָם וַיֵּלַךְ; וַיִּבֶז עֵשָׂו, אֶת-הַבְּכֹרָה. {פ} בראשית כה

עשו מכונה בתנ"ך פרא אדם, אך למעשה – באופן בו הוא הולך אחרי תשוקותיו הבסיסיות, מבלי לחשוב לעומק על התוצאות בעתיד – הוא מתגלה כתמים וכילדותי. דווקא יעקב מתגלה כבעל התכונות הרעות; הוא קונה במרמה את הבכורה מעשו אחיו בנצלו את תשוקתו ורעבונו של האחרון. כמו כן, הוא מרמה את יצחק אביו (בעזרת רבקה אמו) ומנצל את חולשת-הראיה שלו על מנת לקבל ממנו את הברכה במרמה. 

כא וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-יַעֲקֹב, גְּשָׁה-נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי: הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו, אִם-לֹא. כב וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל-יִצְחָק אָבִיו, וַיְמֻשֵּׁהוּ; וַיֹּאמֶר, הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, וְהַיָּדַיִם, יְדֵי עֵשָׂו. כג וְלֹא הִכִּירוֹ--כִּי-הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו, שְׂעִרֹת; וַיְבָרְכֵהוּ. כד וַיֹּאמֶר, אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו; וַיֹּאמֶר, אָנִי. בראשית פרק כ"ז

הסיפור האולטימטיבי של מעשה הרמייה, שנעשה למען התפתחותו של האדם, הנו סיפור הפיתוי של הנחש את חוה בגן העדן. הנחש המפתה הוא זה המאפשר התפתחות; מול רגשות נאמנות לאלוהים – עומדים רמאות ושקר בעידודו של הנחש. 

רק ראייה של הדברים מפרספקטיבה של זמן מאפשרת הבנה של הרוע הכרוך בסבל ובכאב, ככוח בשרות הטוב. בזמן שהדברים קורים אין אפשרות להבין זאת. 

נכנה יציאה מהממד בו קורים הדברים בתוך זמן קצר, זה לצד זה בשם – ממד המרחב. ואת האפשרות לראות את הדברים בפרספקטיבה של זמן – כמשרתים את הטוב השלם – ממד הזמן. היציאה מממד המרחב לממד הזמן, מאפשרת להבין שרגשות חדשים-קשים אלו הם רגשות רוחניים מקדמי-התפתחות; ללא הרס התבניות הישנות – לא ניתן להתפתח מבחינה רוחנית. 

מבחינה ביוגרפית – הרגשות הקשים וההרסניים הם הרגשות החדשים. הם מגיעים בשביעון השלישי, השביעון האסטרלי.​​

האזור השני בממלכת הרוח מכיל את הארכיטיפים בוני-החיים. חיים אלו יוצרים אחדות ושלמות אחת. כאן נמצאות האנרגיות היוצרות כל ישות חיה במציאות הפיזית – רוחות-החכמה (קריוטטס). 

"בספרה השנייה של עולם-הרוח נמצאים אבות הטיפוס של החיים. אולם החיים הללו מהווים כאן אחדות שלמה. הם זורמים דרך עולם-הרוח כיסוד נוזלי – כעין דם, המוביל את דופק החיים אל כל מקום. אפשר להשוות אותם אל מימי כדור הארץ וימיו. אמנם, חלוקתם דומה יותר לחלוקת הדם בגוף החי מאשר לחלוקת הימים והנהרות. את השלב השני הזה בעולם-הרוח אפשר לתאר כחיים זורמים, המורכבים מיסוד המחשבה. ביסוד הזה פועלים כוחות-הבראשית של כל אשר קיים במציאות הפיזית כישויות חיות. כאן מתחוור כי החיים כולם מהווים אחדות אחת, וכי החיים שבתוך האדם קרובים קרבה של ממש אל החיים שבתוך יתר היצורים". 

התבנית כאן היא החיים עצמם; מבחינת עולם-הרוח גם החיים הם תבנית. כאשר החיים גמרו את תפקידם, צריכה תבנית זו להיהרס. 

בחלק הראשון של החיים בניית כלים הכוללת: למידה ורכישת ידע האדם והעולם מבחינה רגשית וקוגניטיבית, מאפשרת לאדם בגיל מבוגר יותר להגשים את ייעודו הרוחני ולהשלים משימות על פני האדמה – וזאת בתנאי שעבר דרך מטמורפוזה הכרוכה במוות של הדפוסים הישנים. 

המוות הוא שלב בין אינקרנציה אחת לשנייה; כאשר אין ביכולתו של האדם להתפתח יותר יבחר האני הגבוה שלו לגרום למותו. המוות יכול להופיע דרך מחלה, תאונה, או גם באופן הדרגתי – כשהאדם עצמו פועל באופן לא-מודע להימנעות ממהלכים משמרי-חיים, כגון: פעילות פיזית, תזונה נכונה, רווחה נפשית. הימנעות זו היא החלטה כברירת מחדל. 

שטיינר מציין את תפקיד המחלה בהתפתחותו של האדם, וכן את המחלות עליהן האדם אינו מתגבר – 

"דרך המאבק במחלה רוכש האדם כוחות שלמים במקום בו היו כוחות לא שלמים. אם דרך הקרמה שלו הוא רוכש כוחות אלו, ואם דרך הנסיבות המבטיחות של גורלו הקודם הוא ממוקם בעולם, כך שהוא יכול להשתמש בכוחותיו החדשים ויכול לפעול באופן מועיל לעצמו ולאחרים – אז מתרחש תהליך ריפוי והוא מחלים. אך נניח מקרה בו אדם מתגבר על מחלה, מפתח כוחות ריפוי, ואז ניצב בחיים התובעים ממנו רמה של מושלמות אליה עדיין לא הגיע. אכן, בהתגברותו על המחלה הוא הרוויח דרגה מסוימת של מושלמות, אך – משום שיתרת הקרמה אינה מאפשרת זאת – אין זה אפשרי עבורו לעזור לאחרים עם הכמות הקטנה של השלמות אותה רכש. ואז קורה שהתת-מודע העמוק שלו אומר: 'כאן אין הזדמנות לקבלת כוח מלא של מה שעליך באמת לקבל. היה עליך להיכנס לאינקרנציה זו על מנת להשיג את רמת המושלמות הניתנת להשגה רק כאשר יש לך גוף פיזי – וזאת על ידי התגברות על המחלה; את זה השגת; אך אינך יכול להתפתח הלאה. את זה הוא יחפש אחר המוות על מנת להשתמש הלאה – בין מוות ללידה חדשה – במה שלא יכול היה להשתמש בחיים. נפש כזו עוברת דרך הפאזה בין מוות ללידה מחדש על מנת לבנות מערך, אורגניזציה, בעזרת הכוחות המוגברים שרכשה בהתגברות על המחלה. בצורה זו – דרך הנוכחות של המחלה – מתרחש התשלום הקרמתי​​, הוא מגיע לשלמותו לאחר מעבר דרך המוות.  

​באזור השני, אזור החיים, מורגש 'הרוע' בצורה חזקה בהרבה, משום שלא רק תבניות מחשבה או דפוסים נהרסים – אלא החיים עצמם. 

הגוף האתרי (גוף החיים) שייך למאגר אתרי סופי. כלומר – החומר ממנו עשויים החיים מוגבל. יצירת חיים ללא הרף יוצרת חיים 'עודפים', חיים מעיקים, כמו סרטן היוצא משליטה; חיים עודפים אינם מאפשרים תודעה; המוות הכרחי ליצירת תודעה. תחושת הרוע כאן חזקה יותר מאשר לגבי הרס האזור הראשון, משום שבכל הנוגע למוות – האנטיפתיה שלנו לעולם-הרוח גדולה מאוד. 

האנטיפתיה של האדם המערבי למוות נובעת מחוסר אמונה בנצחיות הנשמה. אצל עמים מהמזרח, כגון ההודים, המצב שונה; המוות עבורם הוא חלק מהחיים. ​