ילדים שולטים במנגנון החום שלהם פחות מאשר המבוגרים. עטיפה מחממת שאינה מוגזמת, הן פיזית והן נפשית, בונה אצל הילד קשר חיובי לעולם. חיבוק אימהי אינו רק מגע, הוא גם חום. בשלב מאוחר יותר, מתורגם החום הפיזי לחום נפשי. חום הוא כוח מצמיח חיים. אדם המעניק לנו חום נפשי מאפשר לנו לצמוח ולגדול, אדם המשדר לנו קור נפשי מכווץ אותנו. עם זאת, הורות "חמה מדי" – בה חווית האחדות נמשכת לאורך שנים – אינה מאפשרת את הנפרדות הדרושה עבור התפתחות 'האני' האינדיבידואלי בתקופת נפש-התודעה.
החום מורגש דרך זרימה, הוא מועבר או אף משודר. בעוד קור הוא תהליך של התכווצות, החום הוא תהליך של התרחבות, גירוי המרצה והלהבה. כאשר החשיבה שלנו 'חמה' מדי, מתערבבים כל הדברים בתוכנו, וכאשר החשיבה קרה מדי – הדברים נפרדים ומתכווצים.

האיבר, שהיה מפותח קודם כאיבר של חום, התנוון, ובכך הפך חוש החום למפוזר בכל הגוף כולו והופיע בכל העצבים והחושים. התנוונות זו אפשרה ליתר החושים להיווצר בנפרד ולזכות באוטונומיה. חוש זה נעלם כאיבר בפני עצמו, ובמקומו הופיעו כל 12 החושים. הופיע הקוסמוס בעל 12 הגרסאות, 12 החלונות לתפיסת העולם, כשכולם מכילים בתוכם את החוש המקורי – חוש החום. 

על פי זוסמן, בימינו המדע המודרני לא יודע למקם את חוש החום, ומגיע כל הזמן לסתירות. התאוריה בה מאמין זוסמן היא כדלהלן: מתחת לעור יש קצוות עצביים המכונים בשם "עצבי עניין". כאשר אנו מגלים עניין בדבר מה, אותם עצבי עניין, שהינם גם עצבי חום, מזרימים לדם שלנו את החום, וכך אנו יכולים לחוש חום, לקבלו מהעולם, ולהיפתח כדי להזרים חום חזרה לעולם. 

זהו חוש ארכיטיפי בעל נוכחות ראשונית בכל יתר החושים. למעשה, המהות של כל עצב (החושים פועלים דרך מערכת העצבים ומופעלים על ידה) הינה קרינה, ועניין (חום) על מנת לבדוק מה חוזר אליו מהעולם. 

זוסמן מכנה את התהליך הזה בשם "גוף ההתעניינות" ומשייכו לגוף האסטרלי. 

הקשר של החום לשלושת כוחות הנפש מתבטא באופן הבא:
ברצון – חום
בחשיבה – קור
ברגש – חום או קור
חשיבת-הלב מכילה בתוכה חשיבה חדה ואינטלקטואלית, יחד עם חום הלב.
חוש החום קשור גם לגוף האתרי; למרות שכל לילה הגופים הגבוהים – הגוף האסטרלי והאני – עוזבים את הגופים הנמוכים – הגוף הפיזי והגוף האתרי – הגוף שומר על חומו. לעומת זאת, בזמן המוות – כשהגוף האתרי משתחרר מהגוף הפיזי – הגווייה מתקררת.

האוזן שלנו בנויה משלושה חלקים – אוזן חיצונית, אוזן תיכונה ואוזן פנימית. הצליל מגיע מבחוץ ונקלט דרך האוזן החיצונית, בדומה לגירויים המגיעים מבחוץ לחושי הנפש. אך בניגוד אליהם הוא חודר פנימה לאוזן התיכונה ולאוזן הפנימית – עמוק לתוך הגולגולת של האדם.
בעבר הרחוק, הייתה האוזן חלק מהלסת ואפשר היה להניע אותה כפי שניתן להניע את הלסת בימינו. היא הייתה כמו אפרכסת – בדומה לאוזניים של הסוס והשפן. במהלך האבולוציה היא הוסטה הצידה. על פי זוסמן "אפרכסת" ("עשה אוזנו כאפרכסת") היא איבר בעזרתו ניתן לשמוע היטב אך לא להקשיב. סוסים יכולים להניע את האזנים שלהם באותו האופן בו הם יכולים להניע את העיניים, משום שהם שומעים – אך בניגוד לאדם, אינם מסוגלים להקשיב.
הצליל הוא תנועת-על המתרחשת במקום בו אין כל תנועה, ובכך מאפשרת לתנועה להתבטא. בשמיעה אמתית, בהקשבה, אסור שתהיה בנו התנועה הקלה ביותר. כשהעיניים נעות – יש בהן תנועה של רמת תודעה מסוימת כלומר הן 'מתערבות'. זו הסיבה שלא ניתן לחדור בעזרת הראייה למהות הפנימית של האובייקט, אלא רק לפני השטח שלו. בהקשבה אמתית אסור שתהיה תנועה פיזית, כגון – הנדת ראש, וכמובן שלא תנועה נפשית – בה מחשבותינו נודדות או מגיבות באופן פנימי לדובר. "נעשה ונשמע" – נשקיט את תנועת התודעה על מנת שהצליל של האלוהות יוכל להישמע.

בצליל יש משהו רוחני בדומה למתמטיקה. פיתגורס גילה כבר שאפשר לתאר את הצלילים והיחס ביניהם על ידי נוסחה מתמטית. 

בניגוד לחוש הראיה – הפותח לפנינו רק את מה שמגיע מקדימה – לחוש השמיעה שלנו העולם כולו פתוח. בעזרת חוש השמיעה אנו יכולים לדעת גם מה בא מאחור. במובן העמוק ניתן לכנות אותו 'החוש הסוציאלי' שלנו, החוש החברתי; כאשר אדם אחר מדבר אלינו, אנו שומעים גם דבר מה הבוקע מתוך נפשו. בראיה אנו רואים רק את המעטפת, את קווי המתאר, המקום בו האדם מתחיל ונגמר. דרך השמיעה אנו חודרים לתוך הישות: יללה של כלב מביאה בפנינו משהו מהישות הפנימית שלו. הקול מעלה דבר מה מתוך הישות הפנימית של כל דבר: מתכת, עץ ופלסטיק – גם אם הם נראים דומים בימינו בזכות הטכנולוגיות המודרניות – נשמעים שונה כאשר אנו מקישים עליהם. איכותה הפנימית של המתכת יכולה לבוא לדוגמא במיתרים של כלי נגינה. מיתר עשוי מנחושת נשמע שונה לגמרי ממיתר עשוי מברזל או מכסף. הצליל הוא מעבר לחוויה של הכרה, של הראש. הוא נכנס לכל גופנו ומניע אותנו. 

בזמננו, מאוים חוש השמע בגלל העוצמה החזקה של הווליום שמוחקת חלק מהטונים, וגם מכניסה לחוסר שקט. לכן, חשוב להרגיל את האוזן של הילד לשמוע קולות נעימים, המזמינים אותו להיות חלק מהעולם – שירה, מלודיה, כלי נגינה כגון חליל, מוסיקה חיה- רוח, ציפורים וכדומה...חשוב שהוא יהיה חשוף לקולות אנושיים ולא רק לקולות מכניים. 

המוסיקה מחברת אותנו עם עולם הרוח. הבודהיזם הטיבטי עושה זאת עם צלילים עיליים. בימינו קיימת עבודה רבה בעזרת תדרים על מנת להגיע לעולמות אחרים; ידע זה הובא מהמזרח למערב בצורה של צלילים מרפאים. 

העור הוא איבר שמיעה ענקי – ילדים הסובלים מהפרעות קשב וריכוז שומעים באופן תמידי דרך כל הגוף שלהם; העולם נשמע להם כדיסהרמוניה מבעיתה. חוש השמיעה קיים עוד טרום חוש החום (העולם נברא בדיבור, בצליל). חוש החום מתחיל את מחזור האבולוציה שלנו ואילו חוש השמיעה נמצא אף לפני כן, לפני הבריאה. 

האזנה אמתית, בטרם היא מבקרת או חורצת דין, שואפת להזדהות במידת האפשר עם דברי הדובר, לקלוט לאן הוא חותר, ו'ללכת' עם המהלך שלו. חותר ברובד עמוק עוד יותר, חוש השמיעה הנפשי להאזין למה שאינו נשמע כלל – לנוכחות הפשוטה של ה' השורה מאחורי כל הנאמר והנשמע, בדמות הדממה שמבעד לצלילים – קול דממה דקה.

"איזהו חכם? הלומד מכל אדם" (פרקי אבות ד, א). מרכיב משמעותי בתיקון חוש השמיעה הנפשי הוא סיגול היכולת להקשיב וללמוד מכל אחד.
במדרשים מוסבר שמלבד מהערלה הפיזית קימות אצל כל אחד ואחת שלוש ערלות נפשיות– ערלת הלב, ערלת השפתיים וערלת האזנים. המצב הטבעי שלנו הוא שכל הנאמר לנו "נופל על אזנים ערלות", וכדי שנוכל להאזין עלינו 'למול' אותן – לפקוח את האוזן הפנימית שלנו ולרכך אותה, עד שהיא תתרצה להאזין לכולם.
חורבן בית ראשון והיציאה לגלות בבל מסמנים את תחילת דעיכת הנבואה החזותית בישראל ("ביד הנביאים אדמה", "ואראה מראות אלוהים"...) ומַעַבר לעידן חכמינו ז"ל, עידן של הגות שכלית ושמיעתית, בו יש להקשיב לכל הדעות על מנת להגיע לפסיקה (לעתים, גם גילויי הנבואה החודרים אליו הם שמיעתיים – זוהי "בת קול").
המעבר מנבואה לחכמה היה ירידה, אך כל ירידה היא לצורך עליה. הנפילה מנבואה חזותית לעולם בית המדרש, לא נועדה אלא כדי לטפס מחדש אל הנבואה באופן הכולל גם את השכל, הן התורני והן האנושי-כללי. חיבור הנבואה והחכמה הוא יעודה של הקבלה (הזהה בגימטרייה לסכום המלים חכמה ונבואה). הראשון שהתחיל לפרסם את תורת הנסתר היה אחד מחכמי חז"ל: רבישמעון בר יוחאי, אבי חכמת הזוהר.
רבי שמעון סלל את הדרך חזרה מהחכמה השמיעתית לנבואה הראייתית. מצד אחד תורתו, כמו שמו, הייתה שמיעתית ושכלית. אך מצד שני הייתה זו שמיעה מיוחדת: רבי שמעון אינו מרים קולו בבית המדרש, אלא רוכן לאוזננו ולוחש סוד. ועוד: בניגוד לחכמים הפונים לזה לזה בלשון "תא שמע", בוא ושמע, רבי שמעון וחבריו בספר הזוהר פונים זה לזה במלים "תא חזי" – בוא וראה. כלומר, רבי שמעון לא רוצה שנשמע את סודו אלא שנראה אותו. הוא לוחש אותו באוזננו כדי שהוא יתורגם בראשנו ל"מראות אלהים", וזאת על מנת שנשחזר את רוח הנבואה ששרתה עלינו בימים בהם היינו "רואים את הקולות". "וכל-העם רואים את-הקולות". שמות כ יד

האיבר הפיזי של חוש השמיעה מוסתר עמוק בפנים. לעומת זאת, העין הינה ההפך הגמור: היא שוכנת בקפל של העור וצופה משם על העולם. העולם נחשף בפניה בפני השטח שלו. חוש השמיעה פותח לנו מעמקים נפשיים.

העין חשופה אך האור נסתר, האוזן חבויה אך הצליל גלוי. יש כאן קוטביות בין אור וצליל.

הדיבור קשור לגוף האתרי, גוף החיים. ביכולתו להרוג אך גם להחיות ולרפא.
חוש הדיבור מייחד את האדם משאר הישויות על פני האדמה. בניגוד לקולות של בעלי החיים, הדיבור אינו דבר אינסטינקטיבי באדם. חוש הדיבור נקנה בחיקוי – ילד שלא ישמע מסביבו דיבור, לא יתחיל לדבר. ציפורי שיר, גם אם חוש השמיעה שלהם יפגע, ידעו לשיר (ניסוי זה נעשה במעבדות). שפה אינה רק מילים אלא תרבות שלמה. לימוד שפה הוא לימוד תרבות, דרך חשיבה וראיית עולם. שפה לא ניתן להמציא – בשפה שוכנת רוח העם. רק רוח העם יכולה להמציא שפה. הניסיון שנעשה להמציא שפה באופן טכני, האספרנטו – לא ממש צלח. את רוח השפה לא ניתן לתרגם משפה לשפה. לדוגמה: ספר בעברית שיתורגם לגרמנית יהפוך להיות עבה יותר. העברית, אומר שטיינר, היא כמו שירה – בעוד שהגרמנית היא כמו פיסול, יורדת ממש עד הפיזי. בעברית יש מילים החיות 'בין לבין'- הוויה, התהוות וכדומה. ומלים רבות הקשורות לרוח.
בשפה יש יסוד של עיצוב – מעצבי השפה הם מלאכי-עליון; בעזרת השפה הם מחברים מערכת קודים וסמלים, המחברים בין אנשים ויוצרים עַם. אנחנו יכולים לתקשר האחד עם השני בעזרתם של מלאכי-עליון ובעזרת המלאכים האישיים המאפשרים שמיעה. יכולת הדיבור שלנו הינה ביטוי של ירידת הרוח לחומר, לגרון ולבית הקול על מנת שייוולד דיבור. הדיבור הנו איבר ההולדה הקדום דרכו האל ברא את העולם ג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר בראשית א' 
חוש השפה מחבר אותנו לעם מסוים, ולכן יש גם משמעות גדולה לדבר בפני ילדים בשפה נכונה. גם אם הם לא מבינים את המילים, הם מתחברים לרוח הנמצאת מאחורי המילים. השפה מעצבת את הילד ונותנת לו זהות. החיבור לרוח העם נוצר בסביבות גיל חמש, זו הסיבה שילד שחי מחוץ לארץ שאליה משתייך עמו, הנו בעל זיקה לרוח העם של אותה ארץ.
שטיינר ממליץ לבתים בהם קיימות שתי לשונות כשפת אם, לחכות ולא ללמד את שתי השפות בו זמנית, על מנת לא לבלבל את זהותו של הילד. לאחר מכן זה לא מהווה בעיה, וכל שפה שהילד לומד פותחת לו עולם נוסף. לימוד שפה זו הדרך הטובה ביותר להתחבר לאדם מעם אחר. אחד המחסומים הגדולים ביותר של המהגרים היא השפה.
שפה קשורה תמיד לקבוצה. המילה היא היכולת שלנו להתחבר לעם, לקבוצה, לתרבות. קבוצות כמו משפחה יכולות להמציא שפה פנימית משלהן, שאינה מובנת מחוץ למשפחה. השפה מורכבת מעיצורים ותנועות, כך בכל השפות. העיצורים דומים ברוב השפות – הם השלד של השפה – בעוד שלכל עם יש את התנועות הייחודיות לו. העיצורים הם היסודות המהווים את רוח השפה; הנפש של השפה היא התנועה שלה – וזה בא לידי ביטוי בתנועות.
לכולנו יש חוש לשפה; אנו יכולים להבחין בדרך כלל בין שפה ל'קשקוש' של הברות ומילים שאינן מהוות שפה.

האתגר הוא למזג בין שני החושים – לחיות במבוגר את הקַשַת, את הילד האלוהי ולנוע לקראת המטרה ביצירתיות – תוך כדי לקיחת אחריות והתמדה במטרה כקשת.
כדי שנוכל להקשיב לנאמר לנו ולהבין את הדברים, עלינו למחוק את התנועות האקספרסיביות גם בדיבור וגם בתנועה ולהתאים עצמנו לדובר.

"...יתרה מזאת, אנו מסוגלים ליזום תנועה מתוך עצמנו. יש לנו כוח לבטא את כל התנועות של הטבע הפנימי שלנו באמצעות תנועה, למשל – באמצעות תנועות ידיים או באמצעות הדרך שבה אנו מסובבים את ראשנו או מזיזים אותו מעלה-מטה. הבסיס ליכולת שלנו להביא את הגופים שלנו לידי תנועה, ניתן לנו על ידי האורגניזם הפיזי. אין זה האורגניזם הפיזי של החיים, אלא האורגניזם הפיזי עצמו המעניק לנו את היכולת לנוע. הוא גם האיבר לתפיסת הדיבור, לתפיסת המילים שבני אדם אחרים מפנים לעברנו. לא היינו מסוגלים להבין מילה אחת אילו לא הייתה ברשותנו המערכת הפיזית של התנועה." 

"כעת אנו מגיעים לחוש המחשבה. מהו האיבר המשמש לתפיסת המחשבות של אדם אחר? כל מה שאנו מהווים, כל עוד אנו מודעים לבחישות החיים בתוכנו, הוא איבר לתפיסת המחשבות של אדם אחר. חשבו על עצמכם, לא ביחס לצורתכם, אלא ביחס לחיים שאתם נושאים בתוככם. האורגניזם שלכם, כולו חדור חיים. חיים אלה הם אחדות.כל עוד החיים של האורגניזם שלנו באים לידי ביטוי בצורה פיזית, האיבר לתפיסת מחשבות בא אלינו מבחוץ. לא היינו מסוגלים לתפוס את האני של אדם אחר אלמלא היינו מעוצבים כפי שאנו מעוצבים; לא היינו מסוגלים לתפוס את המחשבות של אדם אחר אלמלא היינו נושאים חיים בדרך שבה אנו נושאים אותם. כאן, אינני מדבר על חוש החיים. מה שעומד כאן על הפרק איננו התפיסה הפנימית של המצב החיוני הכללי של הוויית הקיום שלנו, זה מה שחוש החיים מעניק לנו, אלא, זו המידה שבה אנו נושאים חיים. החיים שאנו נושאים בתוכנו, האורגניזם הפיזי שנושא את החיים בתוכנו, הם המהווים את האיבר אשר באמצעותו אנו תופסים את המחשבות שאחרים חולקים אתנו."

"תיאוריות רבות נכתבו על המחשבה ועל המוח, הנחשב במדע המודרני כאיבר החשיבה הבלעדי. הבסיס הפיזיולוגי הוא תאי המוח – הנוירונים – אשר יוצרים מיליוני קשרים בינם לבין עצמם במעין רשת נתונים, המאפשרת את תהליך החשיבה. כשאנו קולטים מילה, עדיין איננו מצויים באינטימיות שלמה עם האובייקט החיצוני שהשמיע אותה. זה יקרה רק כאשר נצליח לקלוט את המחשבה העומדת מאחורי המילה. קיים הבדל משמעותי בין קליטת מילה לבין קליטת המחשבה שהמילה מבטאת. המילה היא האמצעי שבו משתמש הוגה המחשבה כדי לבטא את מחשבתו ולהפוך אותה למשהו ממשי בעולם הפיזי, אם בדפוס ובכתב ואם באמצעי שמע טכנולוגיים .לעומת חוש המילה, חוש המחשבה מסוגל לחדור למעמקים גדולים יותר. הוא מחיה את הקשר שבין האדם לבין ההוויה שיצרה את המילים. זהו חוש המאפשר לנו לחדור דרך המילים, ולעבור מהמקום שלנו בתוך עצמנו אל תוך הווייתו של זה ההוגה את המושגים ואומר או כותב אותם. אנו מקריבים חלק מכוחות החיים שלנו כדי שנוכל לחשוב. איבר המוח הקריב חלק גדול מכוחות החיים שלו כדי להביא אל התודעה את החשיבה ובשל כך הוא נמצא על סף מוות.

"חוש האני אינו מתייחס לכושר שלנו להיות מודעים לאני שלנו. חוש זה אינו משמש לתפיסת האני שלנו, אותו אני שקיבלנו לראשונה על האדמה; הוא משמש לתפיסת האני של בני אדם אחרים. מה שחוש זה תופס הוא כל מה שמוכל במפגשים שלנו עם 'אניים' אחרים בעולם הפיזי."

 

החוש השנים-עשר, המוסיף ומהדק את הקרבה והאינטימיות אף יותר משעשה זאת חוש המחשבה, הוא חוש ה'אני'. בעזרת חוש זה האדם מפנה את חשיבתו החיה כלפי הווייתו של הזולת כדי להתבונן בהווייתו של האדם האחר. כלומר, באמצעות חשיבה חיה 'אני' אחד יכול להתבונן ב'אני' אחר. חשוב להבחין בין חוש ה'אני', המביא למודעות לקיומו של 'אני' אצל הזולת, לבין 'מודעות עצמית' שהיא מודעות ל'אני' שלי. ההבדל בין השניים הוא בכך שבמודעות עצמית אנו חווים את ה'אני' של עצמנו, ובחוש האני אנו מזהים את ה'אני' של האחר. כאשר אנחנו פוגשים את האחר אנו תופשים באופן ישיר את ה'אני'' שלו, ממש כשם שאנו תופסים באופן ישיר צבע של אובייקט. על פי שטיינר, אין מקום לטענה שקיומה של האינדיבידואליות של האחר מוסקת מתוך הבעותיו. תפישה מסוג זה "מעיבה ומערפלת על היכולת לראות את האמת הפשוטה ולהבין שיש לאדם חוש גבוה ומיוחד, בעזרתו הוא תופס את 'האני' של האדם השני. ה'אני' של האדם האחר נחווה ישירות באמצעות חוש האני שלי, כפי שבהירות האור או הצבעים נתפשים באמצעות העיניים. זהו חוש מובחן, המקשר בין 'אני' ל'אני', כמו כל היכולות המושגות באמצעות חוויות חושיות, חשוב לחוות ולהתנסות בפעילות חוש האני הרבה פעמים על מנת לרכוש יכולת טובה. על מנת להפעיל את חוש האני, עלי לכבות את פעילות האני שלי ולפנות מקום לאני של האחר. אולם תהליך זה אינו נעשה באופן רצוף, אלא מיד אחריו מגיעה התנגדות של האני שלי וסוג של אנטיפתיה מתפתח, אשר מונע ממני לחוש את האחר, ואז הוא מתפוגג ושוב מופיע תהליך סימפטיה שחש את האחר. כלומר, לפנינו תהליך מחזורי של סימפטיה ואנטיפתיה בתהליך חישת האני האחר.

"חוש האני מעניק לנו את הכושר לתפוס את האני של בני אדם אחרים. אחת מההשקפות המוגבלות והבלתי הולמות במיוחד של החשיבה המודרנית היא ההשקפה שאנו מסיקים תמיד, פחות או יותר, את הוויית הקיום של אגו אחר, אך אף פעם לא תופסים אותו ישירות. על פי קו מחשבה זה, אנו מסיקים שדבר מה בו אנו נתקלים נושא אני: אנו רואים אותו צועד על שתי רגליים, מניע רגל אחת לפני השנייה, או ממקם אותן זו לצד זו; אנו רואים ששתי רגליים אלה תומכות בגזע שיש לו, תלויות עליו שתי זרועות הנעות בכיוונים שונים ומבצעות פעולות מסוימות. על גזע זה נמצא ראש שיוצר קולות, מדבר ומשנה הבעות. על בסיס התבוננויות אלו – כך ממשיך קו המחשבה המטריאליסטי – אנו מסיקים שמה שמתקרב אלינו נושא אני. אך זו שטות מוחלטת; זו באמת שטות טהורה. האמת היא שלמעשה, אנו תופסים את האני של אדם אחר כפי שאנו רואים צבעים באמצעות עיננו, ושומעים קולות באמצעות אוזננו. ללא ספק, אנו תופסים אותו. יתר על כן, תפיסה זו עומדת בפני עצמה. התפיסה של אני אחר היא ממשות ישירה, אמת התומכת את עצמה שאנו מגיעים אליה באופן בלתי תלוי בראיית האדם או בשמיעתו; היא לא תלויה בהסקת מסקנות על ידינו, כפי שראייה ושמיעה אינן תלויות בכך. מלבד העובדה שאנו שומעים מישהו מדבר, שאנו רואים את צבע עורו, שאנו מושפעים מהמחוות שלו, מלבד כל הדברים האלה, אנו מודעים בצורה ישירה לאני שלו. לחוש האגו אין שום קשר עם חוש הראייה או חוש השמיעה או כל חוש אחר, כפי שלחוש הראייה אין שום קשר עם חוש השמיעה. התפיסה של אני אחר עומדת בפני עצמה. מדע החושים לא יעמוד על יסודות איתנים כל עוד דבר זה לא יובן. 

כעת עולה השאלה: מהו האיבר המשמש לתפיסת אני אחר? מהו האיבר שלנו לתפיסת אני אחר, כפי שהעיניים קולטות צבע, והאוזניים קולטות קולות? איזה איבר תופס את האני של אדם אחר? אכן, ישנו איבר לתפיסת אני אחר, כפי שישנם איברים לתפיסת צבעים וקולות. אך האיבר לתפיסת האני האחר מקורו בראש; משם הוא מתפשט אל תוך הגוף כולו, כל עוד הגוף מחובר לראש, והופך את הגוף כולו לאיבר תפיסה. כך, התבנית הפיזית כולה הניתנת לתפיסה, של האדם מתפקדת באמת כאיבר תפיסה, איבר לתפיסה של אדם אחר. במובן מסוים, תוכלו גם לומר שהראש, כל עוד שאר הגוף מחובר אליו וכל עוד הוא שולח את הכושר שלו לתפוס אני אחר דרך האדם כולו, הוא האיבר המשמש לתפיסת אני אחר. האדם הנייח כולו הוא האיבר לתפיסת אני – התבנית האנושית כולה במנוחה, עם הראש כסוג של נקודה מרכזית. לכן, האיבר לתפיסת אני אחר הוא איבר התפיסה הגדול ביותר שלנו; אנו עצמנו, כבני אדם, מהווים את האיבר הגדול ביותר מבין אברי התפיסה שלנו". 

בתקופתנו ניתן לומר, כי כל חוש מבחין אותנו מהזולת ומייחד אותנו. קיים הבדל ממשי בין החושים, וכל אחד מהם מאפיין תחום מסוים בישות האנושית. ניתן לראות כי כל אחד מהחושים מקשר אותנו אל המציאות היומיומית המקיפה אותנו. הם מחברים אותנו לגופניותנו ומזינים אותנו בכל מה שהעולם החיצון יכול להציע לנו. ניסויים מדעיים בהם נטרלו חושיו של האדם, גרמו לאנשים להזיות ולניתוק מוחלט מהמציאות; מכאן ניתן להבין עד כמה חשובה פעילות החושים בחיבור שלנו אל החיים הארציים. בתרבות של ימינו אנחנו חווים מצב קיצוני של הצפת יתר של חושים מסוימים ע"י אמצעים טכנולוגיים, המוציאים את המעגל המופלא הזה של12 החושים מהאיזון הבריא. במיוחד בילדים, ישנה חשיבות רבה לשים לב לכך ולצמצם מצבים אלו, כדי שיגדלו למבוגרים בריאים ומאוזנים.

1. אנדה, מ. (1983), 'מומו', הוצאת מרגנית.

2. לוי, מ. (2014), "ארבעת חושי הרוח", מתוך גיליון חורף 2014, אדם עולם.
3. שטיינר, ר. (1916), 'חידת האנושות', הוצאת בדולח, GA 170.
4. Sussman, A. (1990), 'The Twelve Senses', Hawthorn Press.
5. Koenig, K. (2004), 'The Human Soul, Floris books.