פתחתי באקראי את אחד הספרים. השיר שנשלף שיקף לי נכונה כמה אני אוהבת את מטלת תליית הכביסה. פעולה שתמיד תזכיר לי טרסה (מרפסת פתוחה) ישנה-רחוקה. עמ' 57, השיר "תלוי" (מתוך "דייט עם מלאך"), הוא זה שהוביל אותי אל כתיבתה. שיר שנפתח במילים "הכול תלוי בנו" ומסתיים
ב"הפעם לא אתן לאטבים שיהרסו". בעיניי הפתיח הזה, כמו גם הסיום, הם שמאפיינים את הרוח הנושבת בשני ספריה של המשוררת אירית קדם.
אציין כי תמיד אהבתי שירה אשר חוטפת אל הילדות והנערות. תקופות שבהן הרגשתי שעוד ניתן לצפות "לפלאות שעוד יגיעו". שיר אחד של המשוררת אִפשר לי להפוך ל"ציפור שקופה" ולבקש לעצמי נוצות מרהיבות, בעוד אחר העניק הרשות להכיר בכך שהלידה מחדש, זו שלה אנו כמהים
ובה זוכים פעמים ספורות, תלויה בפעמים שבהן התעקשנו מאוד לזכות בפעם נוספת.
המשוררת מכירה בכך שהזמן שאול ושהשאיפה לבארו מרובה. זו הסיבה שהיא נוטלת את "יתרת המילים" ומחברת, וכל העת נזהרת מן הקוצים. זו גם סיבה שמקבץ השירים המובילים לסיום הספר הם ברובם "שירי אגדות". אלו מקיימים את רצונה להותיר את אותו דייט עם האלוהים במצב "פתוח-סגור",
ממש כשם שיהודה עמיחי[1] אפיין את האדם.
את שני הספרים מלווה הכמיהה לטוב, אם כי המשוררת פיקחת לעובדה ש"לא כל האביבים שמחים", ושהאביב, כמו הכאב, הוא לעיתים אכזר ומתעתע. תשומת הלב
הניתנת לזמן, וליכולת הבחירה להמתיקו, באה גם כן לידי ביטוי בשניהם. את זו התשומה, מלווה פשטות נוקבת בכל הנוגע לאהבה. כאשר המשוררת מעוניינת לזמנה, היא הופכת אמיצה, וקוראת לאהובה לבוא אל המים, כשאלו נמשלים אל המקום הצלול שיש.
ספרה השני "חדר מצב" הוא ספרשונה ומפתיע. הפעם האומץ מוכן להתריס. כאן המשוררת נוגעת בלשונה, ועושה שימוש מושכל במילה. היא מודה לכתיבה על עצם היותה, ועל עצם היכולת "לשחק" בה במגמה לבטא נפש. בספר זה זיהיתי יותר מחאה, יותר נגיעה ב"בגידת הגוף", יותר הכרה
בטוב הקיים לעומת הזמני והחולף.
גם כאן אהבתי להיחטף אל תקופה שבה השירה הייתה לי אי. יכולתה של המשוררת לכתוב בעט של נערה "כדובדבן של צער" נגעה ללבי. בנוסף, חייכתי למול תבונתה כי הים בכוחו למחוק עקבות באחת, אולם לא אותנו, שפסענו על חולו בעוד כפות רגלינו נגעו בדמעות מלוחות. גם כאן
חבקתי את מקבץ "שירי האגדות", את השרביט המואר ואת בית הממתקים.
לסיום, אביא את השיר שאהבתי במיוחד (לקוח מ"חדר מצב", עמ' 77), לא לפני שאמליץ לצלול אל הספרים בסדר שבו הם נולדו לאור כדי לחוות, לצד חוויית הקריאה, שברובה מאפשרת "לאפות מחשבות", את היציאה למסע, שבא בעקבות אותה פגישה שמימית עם שליח האלוהים.
השיר "קח ממני" מצליח בפשטותו ובישירותו להתייצב לא רק מול הגבר, הוא מושא השיר, ולבקש אותו לקחת, שלא נאמר לעקור, את אותם דברים המאפיינים אישה שלבה דק אך רחב ואוהב, אלא מול כל ההיבטים שהמשוררת בוחנת בעט כתיבתה. זהו שיר חכם ומכוון מטרה, שסופו חזק ומפויס.
ניתן לומר כי השיר מאפיין את אותו "חדר מצב" שבו נולדו השירים, ואת אותם
המצבים הלא תמיד צפויים, שחדרו לחייה של המשוררת.
*
קח ממני/ אירית קדם
קַח מִמֶּנִּי
אֶת הָעַיִן הַדּוֹמַעַת
אֶת הַפֶּה הַמְּפַטְפֵּט שִׁירָה
אֶת הַצַּד הַמִּצְטַלֵּם יוֹתֵר שֶׁל הַפָּנִים
אֶת הָרֶגֶל הַשְּׁנִיָּה הַלֹּא צוֹלַעַת
אֶת הַלֵּב הַדַּק
הָאֹזֶן הַכְּרוּיָה
אֶת הַשָּׁד הַטּוֹב
וְהַגָּדוֹל מִבֵּינֵיהֶם
קַח מִמֶּנִּי וְהַרְכֵּב לְךָ
אִשָּׁה פִּיקָאסוֹ
לְמַזְכֶּרֶת
[1]ספר השירה האהוב עליי -
"פתוח סגור פתוח"/יהודה עמיחי.